שלשום התקשרתי לאלוהים. הוא לא היה בבית. שאלה אותי אישתו בקול
פמיניסטי אם אני רוצה להשאיר לו הודעה.
"לא, תודה. זה בסדר". מלמלתי. "אני אתקשר שוב".
בשיחה האחרונה שלי איתו, שהתקיימה לא כל כך מזמן באיזו מסעדה
תאילנדית בתל אביב, שאלתי (חצי בצחוק חצי ברצינות ) "אולי
תעטוף אותי?" (לא ידעתי אם זה אפשרי) "מחר אמות מבלי לטעום
מהעולם שלך".
אלוהים שידע שבקרוב יהיה לי יום הולדת שלושים. חייך ואמר, "נו,
בחייך, אל תהיי דרמטית. כולה יומהולדת גיל שלושים. זה לא שמחר
מאשפזים אותך בבית אבות", גיחך והזמין לי זיקוק מהמלצרית, (נו,
זאת שהתחנפה כל הזמן ושאלה אם חסר לנו משהו).
וואו, אלוהים קליל לאללה. חשבתי. זיקוק?

"נכון, אבל בכל זאת" התנשפתי בכבדות, "התעייפתי מלרדוף אחרי
הזמן ולהפסיד. אתה מבין הרי שאין לי שום סיכוי. האופציה של
שירה בציבור בבתי אבות לא נראית כזאת רחוקה ממקום מושבי. מה
שכן, אני בהחלט אשתדל להיות זקנה גזעית".
אלוהים הרהר "זקנה גזעית אמרת? יפה. איך תעשי את זה?"
"לא יודעת. זה לא שיש לי תוכנית מגירה".
"מה בדיוק את רוצה להספיק?" אלוהים לעס את הסלט היווני ברעש
חסר תקדים (הרבה לא יודעים שאלוהים צמחוני) "לבנות מדינה?
לקנות בשנקין איזה בגד בחצי מחיר? להכיר חמישה בלונדינים
וגינג'י אחד? עזבי אותך שטויות. חיי כל יום כאילו מחר אשלח
איזה מלאך ערס לקחת אותך".

הייתה שעת ערב מאוחרת. התחלתי להיות ממש עייפה אבל אלוהים היה
מלא מרץ. (מה הוא אוכל לכל הרוחות? גם אני רוצה!!! ) שוב נפנף
למלצרית שהתייצבה בזהירות מקצועית. אלוהים הזמין לקינוח גלידת
וניל עם קצפת. (טוב, הוא ממש בקטע של לבן).

הרגשתי תיסכול עמוק. אלוהים לא סיפק את הרעב שלי למשהו חדש שלא
שמעתי מעולם. הוא לא הצליח להבין את בת התמותה הקטנה שכמותי.
כמעט כמו העשירון העליון שלא ידע רעב מימיו.
אני מודה שבאותו רגע עברה בי מחשבה לשאול את המלצרית אם נותרו
עוד כלים בכיור, לשלוח את אלוהים בהתמרמרות למטבח של המסעדה.
להתחבר קצת לתחושה של הקטנות. (כמובן שביטלתי אותה מיד).
איך הוא מעז לצחוק על החרדות שלי ממכונת הזמן המוגנת שלו???

אני חושבת שאלוהים קורא מחשבות כי פתאום הוא ניסה להיות נורא
נחמד. אמר שאוכל לבחור משהו יותר מעניין בגלגול הבא... הוא
מוכן לרשום לו את הנקודות החשובות לישיבה עם המלאכים....

אלוהים לא ממש ידע איך לעודד אותי, ייאמר לזכותו שניסה. "גיל
שלושים, ארבעים... הכי חשוב מה את מרגישה בפנים. אהבה? תצרי
אותה כל יום מחדש,הפיצי ריחותיה לכל עבר, מי אמר שצריך גיל
לאהבה, לחלומות?".
גם אלוהים אלטרנטיבי? סטייל עידן חדש? חשבתי ולא שיתפתי אותו.
נו, לא רציתי שיחשוב עליי דברים רעים. בכל זאת. זה אלוהים.
אלוהים ישב שם מולי מאוד מרוצה מעצמו והמשיך לנאום את הנאום
האולטימטיבי.
"את מזכירה לי את ה..." התחיל למלמל. "את מה?" הסתקרנתי. "לא,
יודע... כאילו שיצאת לטיול ואת עסוקה בלספור את השעות
ולהתבכיין שעוד מעט נגמר,במקום להנות ממנו. יש בזה משהו
טיפשי".
טיפשי. בטח טיפשי. שתקתי. קל לדבר כשיש לך נצח.

הבת של אלוהים (קרובה לצלחת המנייאקית) תקבל כמתנת גיוס לצבא
בטח איזה פיה צמודה שתגשים לה את כל המשאלות. אחרי הכל היא הבת
של אלוהים... (כאילו דה?) היא לא תעשה שמירות ובטח ייתנו לה
לאכול בחדר האוכל של הטייסים. איזה באסה.
ואני... אני רוצה הקלות וגם לא רוצה הקלות. משהו בתוכי שמנסה
להוכיח נקודה ובורח ממנה בו זמנית. אני רוצה לבד אבל מפחדת.

אם הייתי משיגה את הכל רק בגלל שהייתי הבת של אלוהים, איך בכלל
הייתי מזהה את עצמי בהשתקפות שלו?
נכון, המסע הזה הוא קשוח, אבל יש איזה ילדה שצועקת מתוכי
"יאללה בוא... תפציץ אותי במכשולים שלך".

החיים האלה הם כמו חידת היגיון מוזרה שאיש לא הצליח לפתור
מעולם, כמו גברים שלא מוכנים לשאול איך להגיע מנקודה א' לנקודה
ב'. אף אחד לא מוכן לוותר על החידה. גאווה???