1

עידית היתה מטורפת, מטורפת לגמרי. היא לא יכלה לתפוס את ירון
ברגע נורא, עלוב או אומלל יותר. הוא חשב שמאותה נקודה, הכל כבר
יהיה צפוי.
הכל התחיל מאז המקרה המזעזע, מקרה אשר הוא הדחיק במוחו.
ירון הרגיש יותר טוב ביום שישי, בשעת אחר-הצהריים, זמן מקובל
למנוחה, אך השיחה שלו עם עידית השאירה הרבה שאלות פתוחות, דבר
אשר לא הרגיע אותו.
כשהגיע שעת הערב הוא הכין לעצמו ארוחה קלה וניגש לצפות בחדשות
בערוץ שתיים. החדשות המדכאות הובילו אותו להחליף ערוצים, עד
לרגע שידו כאבה. בכבלים טרם היה מה לראות ומחשבותיו החלו
לנדוד. הוא נזכר בחופשה האחרונה שלו בצפון, כאשר התארח בכפר
נופש על שפת הכנרת. הוא נזכר כיצד השמש החליקה על הכנרת והציפה
את החדר שבו הוא ישן באור חזק.
הוא החליט לכבות את הטלויזיה ולצאת לרחוב לשאוף אוויר, לטייל
עד הפארק, ולחזור הביתה עם החשכה. הוא היה נוהג ללכת הרבה
לפארק הירוק, הליכה מאמצת אשר היה משלב עם מחשבות על העלילה
והדמויות בסיפוריו.
הוא ירד במעלית ויצא לרחוב, עדיין מרגיש מבולבל משיחתו האחרונה
עם עידית. הוא נזכר איך היו קוראים לה ''עידית הערפדית'' וחיוך
הופיע על פניו. זה היה בזמן אחר, בתקופה שלמדו ביסודי ביחד.
עכשיו הם בוגרים והחיים נהיו מסובכים יותר.

כאשר הגיע לפארק הוא מצא פינה מבודדת וישב על ספסל על-מנת לנוח
קמעה מההליכה המעייפת.
"הצילו! הורגים אותי!" נשמע קול קורא.
ירון הסתכל סביב לראות מהיכן הופיע הקול. הוא לא הגיע מהסביבה
הקרובה. הקול הגיע מתוכו. הוא חש סחרחורת ונשכב על הספסל. הוא
התקפל, מרגיש לחץ בחזהו. קיבתו התהפכה לה ועיניו נהיו אדומות.
הוא ניסה להבין מה קורה לו, אך הוא היה משותק ולקוי בהלם.
"די! תפסיק! די!" נשמע קול נוסף.
הקולות הזרים היכו במוחו של ירון כמו חיות שמנסות לברוח החוצה,
החוצה לאוויר העולם.
הוא התרומם, התיישב על הספסל ותפס את ראשו עם שני ידיו, מנסה
לעצור את הסחרחורת העזה, את כאב הראש הנורא, את הקולות הזרים.

לאחר מספר רגעים הכאב הנורא עבר, אך לא לחלוטין. הוא חש בבחילה
עזה בקרבו. גופו הגיב בצורה קשה ביותר למזון שאכל לפני-כן, או
שמא הבחילה הנוראית מקורה בהתקף החרדה. הוא לא ידע אם הקולות
אמיתיים או שהוא איבד את שפיותו.
לאחר שהכאב התפוגג לחלוטין, הוא נשען על הספסל, נרגע מהחוויה
שעבר. פתאום הוא חש בצחנה עזה, סירחון נוראי. יחד עם הריח
הנורא, הוא ראה בדמיונו ילד שמטייל על שפת האגם בפארק. עבר רגע
נוסף והילד צף על פני האגם, שוכב על בטנו. הוא היה ללא רוח
חיים. גופה מסריחה של ילד תמים. מחשבותיו של ירון לקחו אותו
לזמן אחר. הוא לא ראה את המציאות העכשווית, הוא לא התאושש
לגמרי כפי שחשב. הוא רצה להשתחרר מההזיות ומן הקולות, אך הם
היו חזקים ממנו. חזקים שבעתיים.
"עזור לי! אני טובע!" נשמע קול נוסף, קולו של הילד. מחשבותיו
של ירון נעו אחורה וקדימה בזמן. רגע אחד הילד מוטל באגם ללא
רוח חיים ורגע אחרי זה הוא צועק לעזרה. לא היה סדר במוחו של
ירון. הכאב שחש מקודם חזר, חזר להכאיב ולבלבל את מחשבותיו.
הוא התבונן באגם, מתבונן בגופתו של הילד. הוא רצה לחזור
למציאות, להיות בריא, בריא נפשית וגופנית.
הוא נשכב שוב על הספסל ועצם את עיניו, מנסה בכל כוחו להשתחרר
מהסיוט הנורא.

"פה אתה מבלה את זמנך ביום שישי בערב?"
ירון קם על רגליו. הסיוט נגמר, לפחות לבינתיים. המציאות שבה
חשק חזרה אליו, חזרה למוחו.
"שאלתי אותך שאלה. למה אתה לא עונה לי?"
הוא הביט בעידית ללא תגובה. הוא כרגע התעורר מסיוט נורא והוא
לא ידע מה לומר ולבטח לא הבין כיצד היא מצאה אותו. כיצד היא
ידעה לחפש אותו דווקא כאן, בפינה מבודדת בפארק?

2

היא היתה נמוכה ולא יפה כלל, בלשון המעטה. אבל החזה השופע שלה,
בהשוואה לפניה המכוערות, היה תאווה לעיניים. חזה נפלא, שמעטר
בחורה לא כל-כך נפלאה.
''אין כמו חזה גדול, כדי לפצות על שאר הדברים הלא חיוביים
באישה. חיצונית ופנימית כאחד,'' חשב לעצמו.
עידית חייכה חיוך מאוזן לאוזן. חיוך אווילי לחלוטין.
כאשר היא פתחה את פיה ניתן היה לראות את שיניה העקומות. הן
נראו כמו משהו שארכיאולוג עלול למצוא על מומיה, ששכנה שנים
רבות בחדר קבורה עתיק.
"אתה לבד, נכון?" שאלה.
"ברור שאני לא לבד. האם אינך רואה זאת?"
"אפשר לוותר על העוקצנות. שאלתי בסך-הכך שאלה תמימה."
רגע של שקט.
"תמיד אהבת להיות לבד. לא נראה לי שחל שינוי בחלק זה של האופי
שלך," הוסיפה.
"מה את עושה כאן?"
"אני באתי לטייל בפארק. בדיוק כמוך," ענתה. "זה מפריע לך?"
"כן."
"בעיה שלך," ענתה וצחקה.
"מה את רוצה ממני?" שאל בתקווה שתעזוב בקרוב.
"זה מקום נחמד, נחמד מאוד," אמרה, כאילו לא שמעה את שאלתו.
"תעשי לי טובה. תניחי לי לנפשי."
"לך תזדיין," ענתה בכעס.
"צריך לשטוף את הפה המלוכלך שלך עם אקונומיקה."
היא לא ענתה לשמע ההערה המעליבה.
"טוב. אם את לא זזה מכאן, אז אני הולך הביתה," הוסיף.
"לך הביתה. אני לבטח לא אעצור אותך."
כאשר הוא התחיל ללכת היא נעמדה מולו, לא מאפשרת לו ללכת. החיוך
הארור הופיע שוב על פניה.
"מה הבעיה שלך? את ילדה קטנה?"
היא לא ענתה.
"עופי ממני. אני מזהיר אותך," איים בכעס.
ירון פנה שמאלה והתכוון לעבור על פניה בצד זה, אך היא הסתובבה
בן-רגע וחסמה אותו. הוא דחף אותה קלות, אך היא לא נשארה חייבת.
אגרופה הקטן פגע בלחי הימנית של פניו. הוא הרגיש את החתך שנוצר
מהטבעת שענדה. הוא הסתובב לעברה ודחף אותה בעוצמה על הקרקע.
"כלבה בת-כלבה! שלא תעזי שוב להרים עליי את היד!"
עידית קמה על רגליה, מנקה את הלכלוך על מכנסיה. היא התבוננה בו
בזעם.
"אל תעמדי בדרכי. אני מזהיר אותך."
"אל תדאג. אני לא אפריע לך, דפוק."
"זה גם מה שאמרת מקודם. אני מקווה שהפעם תעמדי במילה שלך."
ירון החל ללכת לעבר ביתו, צועד בשביל היציאה מהפארק. הוא הלך
במהירות מבלי להביט לאחור.
חיוך מרושע עלה על פניה של עידית. היא רכנה על הקרקע והרימה
אבן בגודל של כדור טניס. היא זרקה את האבן בחוזקה לעבר ירון,
מנסה לפגוע בו.
האבן עברה ליד אוזנו הימנית, ופגעה בעץ סמוך.
ירון הסתובב לאחור וראה כיצד עידית נוטלת מהקרקע אבן נוספת.
הפעם היא נטלה אבן גדולה יותר.
"מהי הבעיה שלך?" צעק לעברה. הוא היה המום מההתנהגות הילדותית
שלה.
האבן השנייה עברה במרחק קצר מאוד מעל ראשו. הוא ראה למרחוק את
החיוך הממזרי שהופיע על פניה המכוערות. היא היתה נחושה בדעתה
לפגוע בו. היא התכוונה לנסות כל עוד הוא במרחק ראייה.
היא החלה להניף את האבנים במהירות. מחטיאה אותו בכל פעם.
''אני חייב לצאת מטווח הראייה שלה, חייב,'' החליט.
ירון רץ במהירות והיא רצה אחריו. בזמן המנוסה היא יידתה אבן
נוספת ופגעה ברגלו השמאלית.
"אח, לעזאזל!" צעק מכאב.
למרות הפגיעה הוא המשיך לנוס, נעלם מטווח ראייתה.

3

החלום שירון חלם באותו לילה היה נורא ואיום. חלום בלהות, סיוט
גרוע. החלום התחיל כשהוא הולך בשביל בפארק. שביל לא מוכר בחלק
לא מוכר של הפארק. הוא התבונן לעבר השמיים מעל. הם היו בצבע
כחול כהה, כיאה ללילה בחודשי הקיץ. הוא ראה לפתע כוכב נופל
והביע משאלה, משאלה להיות עם אשתו חגית. הוא ידע שזה לא אפשרי.
היא נהרגה בפיגוע מחריד שאירע שפני שנה בתל-אביב. מחבל מתאבד
לקח את חייה. זה היה זמן קצר לאחר שהממשלה חתמה על הסכם חדש עם
הרשות הפלסטינית. הבנות חדשות, או ליתר דיוק אי-הבנות.

הוא שמע משהו נע בין השיחים. ''האם זו חיה או בן-אנוש?'' שאל
את עצמו.
"תחזור הביתה. תחזור עכשיו," ציווה קול בראשו. "אם לא תברח,
סופך יהיה רע ומר."
הקול אמר את דברו, אך לא נשקפה שום סכנה. לפחות לא סכנה הנראית
לעין.
ירון המשיך ללכת בין השיחים העבותים. השביל הרחב נהיה צר. ככל
שהמשיך בהליכתו נהיה השביל צר יותר ויותר, עד לנקודה שהשיחים
שפשפו את מכנסיו. הפחד החל לחלחל בתוכו. הוא חשש שמא מישהו או
משהו, יזנק מבין השיחים, יתפוס אותו וימשוך לתוך הצמחייה
הצפופה, לתוך החשכה.
בסוף השביל הארוך היתה מונחת גופה. גופה של ילדה קטנה. ירון
רצה לצרוח, אך לא יכל. בחלומות תמיד קשה לצרוח, במיוחד
בסיוטים. הוא הסתובב לאחור על-מנת לרוץ חזרה בשביל, חזרה למקום
בטוח יותר. הוא לא רצה להביט לאחור. הוא ירוץ קדימה ויהיה מה
שיהיה. אבל לפני שהספיק לעשות סיבוב של מאה שמונים מעלות,
זינקה הילדה על רגליה, כאילו לא היתה מתה בכלל. הוא התבונן
בפני הילדה, אך הם לא היו שם. ילדה קטנה חסרת פנים ניצבה במרחק
של מספר מטרים ממנו. הוא זינק לעברו השני של השביל, הרחק
מהדמות המפחידה, הרחק מהסכנה. היצור המחריד רץ אחריו. ריצתו
היתה מהירה, כמו דהירתו של שיח צעיר.
ירון מעד על אבן שהיתה שקועה בשביל. הוא נפל על הקרקע, רואה את
הדמות הנוראית מתקרבת אליו. הוא רצה שוב לצרוח, אך הוא לא
הצליח. שום קול לא יצא מפיו. ירון הריח צחנה נוראית. ריח
ריקבון שהגיע מהדמות המסתורית. הילדה המוזרה השמיעה צווחה
מזעזעת ותפסה בחוזקה את זרועו של ירון, מושכת אותו אליה.
ירון התעורר במיטתו, בחדר השינה שלו. הוא רעד כולו והרגיש לחות
באזור המותניים ומטה. השלפוחית שלו השתחררה כתוצאה מהפחד שתקף
אותו.
הוא קם על רגליו, פשט את תחתוניו ונכנס לחדר האמבטיה. המים
החמים והנעימים הרגיעו את רוחו הנסערת.
לאחר הרחצה הקלה הוא חזר למיטתו ונרדם בקלות יחסית. הסיוט לא
חזר, לפחות לא בלילה הזה.

4

יום חדש הפציע. האור החזק העיר את ירון משנתו. הוא קם על רגליו
וניגש להכין קפה. הוא נהג לשתות קפה בלי סוכר. הדיאטה חייבה
זאת וכמו-כן ככה היו הוראות הרופא - קפה כן, סוכר לא. ירון
השתדל גם להפחית בכמות הקפה ששתה. בעבר היה לוגם חמש ספלי קפה
ביום. עכשיו הוא שותה רק בבקרים.

הוא נזכר בהלוויה של אשתו חגית זכרה לברכה. הוא נזכר שהוא
בעיקר בכה. היו לו התקף בכי, שנמשך זמן רב לאחר ההלוויה. זמן
רב לאחר שקברו את חגית.
ירון איבד את אשתו כאשר היה בן 28. הוא לא ציפה לקבור את אשתו
בגיל הזה. היא היתה בת 23 במותה, חמש שנים צעירה ממנו. המוות
היה הדבר האחרון שהם חשבו עליו. מבחינתו היא היתה הדבר הנפלא
ביותר בחיים שלו. היא הייתה החיים שלו ועכשיו היא עוד קורבן
תמים של הסכמי השלום עם הפלסטינים.

ירון לא סבל משום חסימת כתיבה במשך חמש שנות נישואיו עם חגית
וגם לא סבל מזה מייד אחרי מותה. למעשה, מעולם לא היתה לו חסימת
כתיבה, עד שהוא לא שם לב שזה קורה לו.
הקריירה הספרותית שלו הלכה יד ביד עם נישואיו. הוא סיים את
ספרו הראשון "פינת חמד בגרדה" זמן קצר לפני החתונה. לעומת זאת,
את ספרו האחרון "שיבולים בשדה" סיים כשבוע לפני מות אשתו.
מאז הוא נתקע בכתיבת ספר חדש. בתחילה הכל זרם כשורה. הוא כתב
וכתב, בונה את העלילה המסובכת ואת הדמויות המרתקות, אך בשלב
מסוים הכל נעצר. הוא לא ידע מה לכתוב, פשוט לא ידע.

הוא נזכר מתי שהראה לאשתו לראשונה וללא היסוס את הטיוטה של
ספרו הראשון. חגית קראה אותו ביום אחד בלבד, מכורבלת בשמיכת
הפוך החורפית, לבושה רק גופייה ותחתונים. היא היתה מרותקת
לספר, עד כדי כך שהוא הביא לה את הארוחות למיטה. הוא כל-כך
התלהב שספרו מצא חן בעיני אשתו ולכן הוא שירת אותה בכיף, יותר
מהרגיל. לקראת הערב הוא הכין לה תה עם חלב כפי שאהבה. "הרבה
חלב ופחות מים," היתה נוהגת לומר.
הוא ישב מול המחשב, כאשר היא יצאה מהחדר והניחה את ידיה
הענוגות על עורפו, גורמת לו לתחושת צמרמורת נעימה.
"נו?" שאל, מחכה בקוצר רוח לתשובה. חיובית, כמובן.
"זה מעולה," ענתה וחיוך נפלא הופיע על פני שניהם.

הוא נזכר כיצד הם שכבו במיטה ואכלו תותים בקצפת, כאשר הוא שאל
אותה.
"את חושבת שיוציאו את הספר שלי לאור?"
"אני לא יודעת, אבל אם לא תנסה לא תדע."
היא רכנה לעברו ונטלה תות נוסף, מטבילה אותו בעדינות בקצפת
המתוקה.
"תראה, אני קראתי את הספר בהנאה רבה. אני מקווה בשבילך שיוציאו
את הספר לאור. אם זה יקרה אני אהיה אשתו של סופר. מי יודע,
אולי סופר של רבי-מכר."

5

לקראת הערב נשמעה דפיקה בדלת.
ירון פתח את דלת הדירה. לפניו עמדה עידית. היא לבשה מעיל גשם.
מעיל גשם ביום קיץ חם.
"שלום ירון," בירכה בחיוך עקום.
"מה את עושה כאן?"
היא התעלמה לחלוטין משאלתו.
"אתה רוצה לראות כיצד אני נראית בעירום מלא. אתה רוצה שאני
אתפשט? עכשיו?"
"לא תודה," ענה. "אני מוותר."
עידית התעלמה בשנית מדבריו. היא פשטה את המעיל. היא היתה
עירומה מתחת למעיל הגשם. המחזה היה מדהים. חזה ענק ומוצק. ירון
הרגיש את איבר מינו לוחץ עליו, לוחץ בכל חוזקו, כאילו היה לו
רצון משלו.
"נו, מה אתה אומר?" שאלה.
"בסדר, תיכנסי. אבל אם תעלי לי על העצבים, אני מעיף אותך. אני
בדיכאון ואין לי זמן לשטויות."
"אתה רוצה שאני אעזור לך לצאת מהדיכאון שאתה שרוי בו? אתה רוצה
שאני אשכב איתך?"
ירון היה בהלם מהצעתה המגונה. אתמול היא עוד זרקה עליו אבנים
ועכשיו היא רוצה לשכב איתו. הוא תמיד ידע שהיא לא נורמלית, אבל
הוא לא ידע עד כמה. לאחר שהשתחררה מבית-החולים הפסיכיאטרי
השתפר מצבה, אך לאחרונה חלה הידרדרות מואצת. אומנם היא לא היתה
יפה בכלל ובנוסף לזאת היא היתה שמנמנה, אבל החזה שלה היה מדהים
והוא לא שכב עם אשה כבר זמן רב, מאז שאשתו חגית הלכה לעולמה.
''אני מת לשכב איתה. מת לזיין אותה. לא יזיק אם אני אנצל את
מצבה הנוכחי,'' חשב לעצמו.
ירון התרגש מהאסרטיביות העכשווית של עידית. ''זה הולך להיות
הסקס הכי טוב בחיים שלי,'' החליט.
הוא פשט את בגדיו במהירות, עד כדי כך שהסתבך וכמעט נפל. עידית
צחקה על המראה המשעשע.
"בואי נלך לחדר. אני מעדיף לא לכלכך את הספה."
"איך שנוח לך," ענתה.
עידית ניגשה לירון, מושיטה אליו את ידה הענוגה. ירון אחז בידה.
צמרמורת עברה בגופו. עידית משכה את ירון בעדינות, מובילה אותו
לחדר השינה.
"איך ידעת איפה חדר השינה," שאל ירון בתדהמה.
"ניחשתי," ענתה עידית.
ירון נשכב על המיטה הרחבה. עידית נישקה אותו נשיקה לוהטת,
דוחפת את לשונה עמוק לפיו, בזמן שהיא אוחזת את איבר מינו הקשה.
היא נישקה ברכות את חזהו הגברי, מחליקה את לשונה לאורך חזהו
ובטנו, עד לאיבר מינו הזקוף, מנשקת אותו בעדינות ומשפשת לאט
ובזהירות את אשכיו. ירון עצם את עיניו. הוא היה בגן-עדן, מקיים
יחסים מיניים מלאים עם חולת נפש בעלת חזה גדול. עידית הכניסה
את איבר מינו לתוך פיה, מכניסה עמוק לתוך גרונה, מוצצת
בהתלהבות ונהנית מכל רגע שאיבר מינו הקשה והעבה נכנס לפיה
התמים. ירון כמעט והתעלף מהתענוג השמיימי. מצד אחד הוא נהנה
מהאקט האוראלי ומצד שני הוא נזהר לא לגמור בפיה. הוא רצה
שהתענוג ימשיך עוד ועוד.
עידית הוציאה את איבר מינו מפיה, מנגבת את הרוק שנשפך מפיה.
היא התיישבה עליו, מחדירה את איבר מינו לתוך איבר מינה הצר
והחמים. היא רכבה עליו כאחת שיודעת היטב את העבודה, מחדירה את
איבר מינו הלוהט שוב ושוב לתוכה. ירון ראה כיצד שדיה האדירים
קופצים בכל פעם שהחדירה אליה את איבר מינו. לאחר הקפיצות
המדהימות של שדיה, ירון החליט לאחוז בהם, להרגיש אותם בידיו
הגבריות. הוא תפס בעוצמה את שדיה המוצקים, נהנה הן מהאחיזה והן
מהחדירות הנשנות לתוך איבר מינה. לאחר זמן שנראה כאילו נמשך
לנצח, הוציאה עידית את איבר מינו מתוכה. היא רכנה על ארבע,
מתאימה את עצמה לתנוחת חדירה מאחור. ירון התלהב מיוזמתה
המדהימה של עידית. הוא לא היסס לשתף פעולה. הוא בא מאחוריה,
מחדיר את איבר מינו עמוק לתוך איבר מינה החם והמזמין. הוא תפס
את ישבנה הנשי, מחדיר שוב ושוב את איבר מינו לתוכה, עמוק
לתוכה. הוא רצה לגמור, אך הוא העדיף להתאפק, להמשיך להנות
מהרגעים הנפלאים ביותר בחייו. ברגע שהגיע הרגע המכריע, הוא שלף
את איבר מינו ושפשף אותו בחוזקה, מכוון לעבר החזה המוצק של
עידית. היא בתמורה הצמידה את שדיה האדירים, מחכה לזרם הבלתי
נמנע. והנה הוא הגיע, זרם רב של נוזל חם וסמיך פרץ מאיבר מינו,
נמרח על שדיה המוצקים ועל פניה היפות. עידית מרחה את החומר
הנפלא על שדיה הנהדרים, מורחת בהתלהבות, כאילו מדובר בקרם הגנה
בעל חשיבות. היא החדירה את אצבעותיה לתוך פיה, מללקת בהתלהבות
את הנוזל הסמיך, מחייכת חיוך מקסים לעבר ירון הגמור.
"בישלת אותו הרבה זמן", צחקה עידית.
"כן, הייתי חייב לגמור", ענה. "זה היה הסקס המדהים ביותר בחיים
שלי."
"זה אומר שאתה כבר לא בדיכאון?"
"כן בטח, אין ספק בכך."

"יצא לך לחשוב על השיחה שלנו?" שאלה עידית.
"לא. אני מעדיף לא לחשוב על זה בכלל."
"אני יכולה להוכיח לך שחגית בגדה בך. אני גם יכולה להוכיח
שהילדים לא היו שלך."
"חגית לא בגדה בי. אני לא יודע למה את ממציאה את כל זה. חוץ
מזה, על איזה ילדים את מדברת?"
"הילדים שלה, ילדים שאתה גידלת כי לא ידעת את האמת. הם נרצחו
יחד עם חגית."
"לא היו לנו ילדים. זה היה רק אני וחגית, עד שהיא נהרגה
בפיגוע."
"תגיד לי, על מה שח? חגית לא נהרגה בשום פיגוע. היא נרצחה
על-ידי מטורף שטרם ניתפס, מטורף שגם הטביע את הילד וריטש את
פניה של הילדה."
"אין לי מושג על מה את מדברת. אני רוצה שתתלבשי ותעופי לי
מהדירה. תעופי עכשיו!"

6

ירון היה מוטרד מאוד מדבריה של עידית.
''היא כנראה איבדה את הקשר עם המציאות,'' חשב בליבו, ''אחרת לא
היתה מספרת לי את כל השטויות שסיפרה לי.''

ירון סגר את המחשב וניגש לישון. הוא היה עייף ותשוש. הוא הניח
את ראשו על הכר הרך ונרדם.
באותו לילה היה לו סיוט נורא. בחלומו הוא היה עם אשתו המנוחה
חגית והיא סיפרה לו את האמת, את האמת הנוראה שהוא הדחיק עמוק
בתוככי מוחו.
חגית הובילה את ירון לעבר חלקה שקטה וחשוכה בפארק. לא הפארק
שהיה נוהג ללכת אליו לעיתים קרובות, אלא פארק אחר, פארק אשר הם
היו בו באחד מהטיולים שלהם בצפון הארץ.
"מקום יפה, נכון?" שאלה חגית.
"כן. נחמד," ענה.
"פה רצחת אותי. רצחתי אותי ואת הילדים. שיספת את צווארי מכיוון
שגילית שאני בגדתי בך, גילית שהילדים לא היו שלך."
"את טועה. לא היו שום ילדים ואני לא רצחתי אותך - את נהרגת
בפיגוע."
היא הובילה אותו לזירת הפשע, למקום שבו סיים את חייה ואת חיי
שני ילדיה. המקום התחיל להיראות לו מוכר. אימה אחזה בו. הוא
התחיל להיזכר, להיזכר בגרוע מכל. הוא רצה להסתובב ולברוח משם,
לברוח כל עוד נפשו בו, אך העדר השליטה על עצמו מנעה ממנו לעשות
זאת. הוא היה בתוך סיוט, סיוט אשר הראה לו את האמת שרצה לשכוח,
את האמת שהדחיק, אך לא עוד.
חגית היתה עם הגב אליו. הוא לא רצה לראות את פניה. הוא פשוט
רצה לברוח, אך נכשל בכך. חגית הסתובבה לאט ובזהירות לכיוונו.
הפחד אחז בו, משתק אותו במקומו. פניה היו לבנות וחתך של דם
קרוש עיטר את צווארה. ירון חש לפתע לחץ בחזהו. החרדה גרמה לו
להתקף לב. הוא רצה להתעורר, להתעורר מהסיוט הנורא, אך לא יכל.
הוא כבר לא היה בין החיים. הוא נשאר תקוע בסיוט הנורא, תקוע
לנצח נצחים. מחיר הולם על מעשיו.