אני על הרכבת לחיפה. היא מלאה עד אפס מקום. אנשים יושבים על
הרצפה, איפה שרק אפשר. אני מחליטה לעמוד, מביטה באנשים, מצטערת
לרגע קט שכבר לא יצא לי לשבת בנוחות, לקרוא את הספר שהבאתי,
אבל מנצלת את העמידה להתבוננות מעמיקה בכל הנעשה בסביבתי. בחוץ
אוגוסט, חם ודביק. אם לא היה כאן כל כך עמוס, אפשר היה אפילו
ליהנות מהאוויר הקריר. אני משתעשעת במשחק של מה עובר לאנשים
בראש. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר, אפילו מנקודת תצפית לא
נוחה בעמידה. הנה אמא ובן. לא כל כך דומים, אולי הם לא אמא
ובן. אם לא, אז מה הם עושים על הרכבת ביחד, לעזאזל?! הרי ברור
שזוג הם לא. הוא נראה בתחילת שנות העשרים. היא בסוף הארבעים.
הוא יושב על הרצפה, התיקים לידו. היא עומדת. הוא שולח לעברי
מבט מדי פעם, ואני חושבת שהוא חמוד ככה, עם השיזוף והנמשים על
הפנים.

לידו, עדיין על הרצפה, יושב בחור צעיר. מתנועע לצלילי המוסיקה
הבוקעת מהדיסק-מן שלו. לא ממש מעניין אותו מה נעשה בסביבתו. זה
רק הוא והמוסיקה שלו. נטו.  המבט שלי סורק את  המושבים הסמוכים
אליי. בחור צעיר תופס את מבטי. מסתבר שהוא כבר אבא, כנראה שכבר
לא כל-כך צעיר. נראה קצת עייף, כאילו החיים כבדים מדיי עבורו,
או שהוא פשוט לוקח אותם ככה. הילדה הקטנה שלו בערך בת ארבע,
רצה הלוך ושוב לאורך הקרון. נדמה שהיא אף פעם לא מתעייפת.
כשיעבור, בעוד זמן לא רב, הבחור עם עגלת החטיפים והשתייה, האב
המסור יקנה לבתו חטיף ושתייה. בהמשך יסתבר, שהאבא הוא הנהנה
העיקרי. לפעמים הנסיבות או הסביבה הן רק תירוץ להגשים את שחשקה
נפשנו..

ממש קרוב אלי יושב חייל רוסי בכיסא יחיד. התיק הגדול שלו מונח
על הרצפה לידו. שתי חיילות, מסתבר שגם רוסיות, עומדות לידו,
מבקשות שיזיז את התיק, כדי שהן יוכלו לשבת במקומו על הרצפה.
אחרון הג'נטלמנים מציע להן את מקומו. הן מסרבות, יושבות על
הרצפה. בהמשך, תתחיל שיחה קולחת בין השלושה. אנחנו מתקרבים
לחיפה, כבר אפשר לראות את הים.

על הרכבת לת"א.
אני עומדת ברציף בחיפה. מחכה לרכבת שתגיע עוד רגע קט. יום שישי
בצהריים, הרציף מלא, לא עמוס. אני נזכרת בעומס שהיה אתמול
ברציף בת"א, ברכבת שאיחרה, שכמעט ופספסתי. לא יכולה להתנתק
מהמחשבה של מה היה קורה אם הייתי מפספסת אותה (יותר מדי סרטים,
בלי ספק). היא מגיעה בזמן ואני עולה לקרון האחרון. יש בו לא
מעט מקומות ישיבה פנויים. אני מתיישבת ולא חולפות שתי דקות, עד
שאני מגלה שלשמאלי יושבים ארבעה חברה צעירים, עמוסים
בסנדוויצ'ים ובקלפים. בשתי הדקות הבאות אני צופה את הרעש שיהיה
כאן במהלך הנסיעה ומחליטה לעבור מקום. אני רוצה שקט. לוקחת את
התיקים ויוצאת למסע ברכבת.

לא ידעתי מראש, אבל זה לקח לי די הרבה זמן למצוא מקום פנוי.
מסתבר שהרכבת די מלאה. בסופו של דבר התיישבתי. שמחתי שאוכל
לקרוא קצת מהספר שהבאתי אתי, הוא עושה רושם ממש טוב עד כה. לא
ידעתי שגם כאן יהיה לא מעט רעש. בכל זאת חופש גדול. וילדים.
ואנשים המדברים בסלולארי. וכן, יש גם את אלה המנסים לישון. אם
הם לא מדברים מתוך שינה, הם בשקט. לזכותם ייאמר.

צלצול טלפון קוטע את השלווה המדומה. מדומה, בגלל הילדים
והטלפונים הסלולאריים. חייל עם M-16 ארוך עונה ומחזיר את השקט
(המדומה) לקרון. מהעבר השני של הקו החברה שלו, ולמרות המאמץ
הגדול שהוא עושה לראות אותה, היא כועסת. כנראה שהוא קצת מאחר.
הוא ויתר על סופשבוע בבית עם המשפחה והוא נוסע היישר אליה,
במדים ועם הצ'ימידן הענק. הוא אוהב אותה. אומר שהוא מצטער. אני
לא בטוחה אם היא קיבלה את ההתנצלות. אבל היא תסלח לו על הכל
כשהיא תראה אותו, עוד פחות משעה.

ואני כבר מחכה בקוצר רוח לזוג מ"לפני הזריחה", לאיתן הוק
וג'ולי דלפי הישראלים. לשניים, שיכירו בנסיעה וייצאו להרפתקה
קטנה ומטריפה, כזו שלא תישכח גם בעוד הרבה שנים. הרי זה, בעצם,
הייעוד של רכבות, לא? עזבו את כל ה "Pick Up Bars". רק רכבת.
ואינספור אפשרויות גלומות בנסיעה אחת.