בראשית פיתולי הדרך מתייצבת לה נשמה יתומה המאזינה לנושנות
עתיקות יומין, סוחבות דרכי עפר תלולות ונעל בלויה, הסובבות
במעגל אנושות קוסמי מאין ספור גלקסיות ושנות אור. הן לוחשות לה
דברי סתר וקינה,  אך היא עדיין אבודה-  שטה לה במערבולות זמן
בתקווה למצוא ישועה. מחשבות מרחפות במוחה, בעודה נעה ללא
רפיון. אלי האש מכים בה בחוזקה, מטלטלים אותה  מצד לצד, ללא
גרגיר של  רחמים. עורה החרוך מעלה עשן, וזעקת אימים נשמעת
בלחישה "הושיעני, כי טבעתי ביון מצילה. באתי במעמקי- מים,
ושיבולת שטפתני". הכאב מפלח את גופה הזעיר, מחליש אותה מצעד
לצעד. אך היא לא נותנת לכח הסבל והאימה להשתלט ולהסיטה. היא
ממשיכה לנוע, בדרך עתיקת יומין, מלאה בתמיהה.  בדרכה פגשה
בניצולי קרבות. גם עורם היה חרוך ומלא חבורות, אך זעקותיהם לא
נשמעו מעולם ותקוותם כלתה. הם בהו בה בעיניים חלולות, בלי הבעה
של רגש, עיניי סהרורי אבודות. במבטם האחרון הם התפוררו. עפרם
נישא ברוח והתבוסס. היא לא האמינה למתרחש מולה, אך החליטה כי
לא זה יהיה גורלה. מלכי האש המשיכו להכות ולשרוף כל דבר העומד
בדרכם. כף רגלה מלאה בטלאים. היא נסה בשארית כוחה ומסתתרת בין
עצי שממון רחבים. בעודה מתנשפת, היא נזכרה בדברי חכמים, אשר
סיפרו כי בעמק לא ידוע נמצאת ישועה. הדרך אליו מלאה בסכנות.
קברי מתים מתנוססים לאורך שבילים. העצים בראש מורכן שומרים על
השתיקה. שתיקה רועמת,  כי מראות אפלים נגלו אליהם, והם אינם
מספרים-פן גורלם יהיה כשל גיבורים.
היתומה אספה את שארית כוחותיה, הביטה מסביבה והחלה לנוע לעבר
עמק לא ידוע. את מסעה האחרון עברה היתומה באפיסת כוחותיה. מבטה
היה רכון כלפי מטה ואילו רוחה כמה לישועה.  היא כבר החלה
לוותר, אף עמק לא נראה בסביבה וסבלה גבר מדקה לדקה. "הצילני
מטיט ואל אטבעה, אנצלה משנאי וממעמקי- מים. אל תשטפני שיבולת
מים ואל תבלעני מצולה". תפילתה האחרונה נשמעה בלחישה, בעודה
מאבדת את כוחה ומרימה את מבטה השמיימה.  היא כמעט השתנקה ממראה
מחריד שנגלה לעיניה;  נפש בודדה בעלת נעל יחידה על רגלה ישבה
תחת עץ שיממון ומאגרופה המכווץ נשפך עפר, אשר התערבב עם
דמעותיה.
בקמצוץ כוחותיה התקרבה היתומה אל אותה נפש, הביטה בעיניה
המבועתות ולחשה:  "תקומת נפשות רעים, בכל שדות קרב ואפלות-
שורדת".
כוחה נמוג ונעלם, אך רוחה המשיכה לנוע, אל העמק הלא ידוע...