הייתה לה מיטת קומותיים כזאתי, בצבע כחול, שרוטה לגמרי. הקירות
של החדר שלה היו מכוסים לחלוטין בתמונות של הרד הוט צ'ילי
פפרס. מערכת תופים מבריקה בצבע שחור עמדה מתחת למיטה, איפה
שהייתה אמורה להיות המיטה התחתונה. סולם עץ חום מתנדנד הוביל
למיטה העליונה שאותה כיסו בובות פרווה קטנות. פוף ורדרד עמד
בפינת החדר, ליד וילון שעליו ציירו בכישרון רב לוגואים של מספר
להקות. מערכת סטריאו עמדה ליד חלון קטן של קומת קרקע. שחר דפקה
בדלת. "יבוא!"-היא אמרה במבטא פולני-רוסי מזויף שכזה. שחר חשבה
שזה די מגוחך, בצורה טובה, ושהיא מושפעת יתר על המידה מפלטפוס
וילדים סורגים. היא החליטה לשתף פעולה. "כרגע חזרתי מבית
התפוצות". היא אחזה בנרתיק הגיטרה שלה. הוא היה מעור, בצבע
חום, מלוכלך מגשם האבק שירד עליהם חודשיים לפני זה. " מאיר,
אני יבוסי". היא אמרה ונכנסה. היא חיבקה אותה חיבוק קצר
והרפתה. היה לה שער חום- שחור מתולתל קשות, עם פס בלונדיני.
היו לה המון נמשים, עינים שחורות נוצצות, וחולצת בלינק 182
שמשום מה היתה תמיד עליה, לא משנה שהיא לא חיבבה אותם במיוחד.
שחר החלה לחטט בפצעון שצמח על אפה והתיישבה בנוחיות. הן החלו
לראות את ילדים סורגים בפעם המאה אלף, מתעלמות כליל מהעובדה
שיש לשחר הופעה בקונסרבטריום בעוד חצי שעה, או מהעובדה שהן לא
אכלו כלום מאתמול בבוקר, ומהעובדה הקטנטונת שיש לה גידול בכבד.
היא חיממה שניצלוני צירס במיקרו והגישה אותם עם קצת קטשופ.
שלוש דקות לפני שש, והן שומעות סילברצ'ר ומשחקות בבגס באני וטז
אבודים בזמן. כמובן שבמחשב. אור מזמן חשבה להעיף את שחר ממעגל
ידידיה וחבריה. היא פשוט לא עמדה ברמה, בציפיות. היא לא הייתה
מקובלת, או טרנדית, או מיוחדת בדרל כלשהי. סתם עוד ילדה חסרת
כיוון. זאת הייתה מחשבה די עצובה. אף אחד לא רוצה להיות מוזנח,
ובטח שלא שחר, הצומי הבלתי נלאית. היא קילפה את העור מהמקום
שבו נשרפה בברכה מספר ימים קודם לכן. זה היה באותו יום שבו היא
נחתה עם הגב על המים מגובה שני מטר. זה כאב.  אבל כפי שזה
נראה, לא יותר כואב מהיום שבו אור אמרה לשחר סוף סוף להסתלק.
שהיא לא רצויה. זה לא יכולה להיות נעים לשמוע משהו כזה בא
ממישהו שהחשבת לחברה הכי טובה שלך.