עוד כמה ימים אני הולכת לכמה ימים, שיכולים להיות הימים הכי
טובים בחיים שלי ויכולים להיות הסיוט של הלייף...
טוב. אני עוזבת אותם. אני לא אהיה איתם שמונה ימים רצופים.
שמונה ימים שכולם יתגבשו ורק אני לא אהיה שם. במקום זה כרגיל
אני הולכת לפגוש אנשים חדשים, להיות איתם 13 יום באותו היער.
אני כותבת את המלל הזה לעצמי עכשיו. לא מעניין אותי שאף אחד
יקרא אותו - כי זה לא יעניין אף אחד.
אבל מזמן כבר לא מעניין אותי מה אחרים חושבים. אבל בימים
האחרונים יש שינוי. אני איתם. אני השתלבתי קצת. הם קצת יותר
מדברים איתי מה שאף פעם לא קרה - השנה...הם מתחילים להיזכר בכל
הדברים שעשיתי לפני הנתק הגדול. ועכשיו-בהזדמנות חיי להיות
באמת אחת מהם, אני לא באה.
ממנה- כבר לא איכפת לי. פעם חשבתי שהיא באמת חברה שלי, והכי
טובה. עכשיו אני יודעת שלא. עכשיו גם היא מנסה להשתלב. עכשיו
אנחנו עזבנו את הנישה הזאת של ה"לבד הגדול", אולי גם היא
הבינה, יותר מוקדם- שבמקום שיש הרבה אנשים שאוהבים אותך-
ורוצים להיות בקירבתך-יותר קל.
אז אנשים, אני יודעת שזאת באמת לא הבמה להגיד את זה- כי אף אחד
באמת לא קורא את ה"יצירה" הזאת, אבל אם רוצים למצוא חברים
לטווח ארוך- צריך להיות איתם ולא לברוח מהם, ובהתחלה-זה כל כך
קשה, אבל שווה שווה שווה את העניין, כי אחר מרגישים חום ואהבה.
ואולי זה לא נכון בכלל מה שאני אומרת כי תלוי בבני אדם. אבל
במקרה שלי זה קרה. וחוץ מזה אין מה להפסיד.
אני הורסת והרסתי כל מה שבניתי. עכשיו אני בונה הכל מחדש, שוב,
לאט יותר ובטוח יותר. לטווח הארוך כמו שאומרים.
טוב.
ביי.