כי קר  וגשם,
קר וגשם שם בחוץ.
קר וגשם,
וכבר אין ממש לאן לרוץ.
הרחובות מזמן ריקים,
התנורים מזמן דולקים,
ואני לא רואה לאן,
אני הולך מכאן.
אין לי דרך, או ברירה,
חוץ מהרוח הקרירה,
שתסמן לי את השביל,
חסר השם, חסר הגיל.

הדרך הביתה חסומה,
וגם הבית כבר לא עומד על תלו.
גם הדרך אלייך נסגרה,
והוא דווקא עומד די יפה על שלו.
אין לי יותר לאן לפנות,
נשאר לי רק לקום, לעזוב,
למקום רחוק ובלתי מוכר.
אבל אני עדיין כאן באמצע הרחוב.
אני מפחד לקחת צעד,
בכיוון המובן מאליו.
אני מפחד ממה שיהיה,
וגם ממה שיש עכשיו.

וקר וגשם,
קר וגשם שם בחוץ.
קר וגשם,
וכבר אין ממש למה לרוץ.
הרחובות מזמן כבר מכוסים,
בדמעות של עננים.
(מדוע הם בוכים? העננים...)
ואני מחפש סימן,
לאן אני הולך מכאן,
אבל הסימנים נשטפו בדמעות,
ואני ספוג עד לשד העצמות.
אז אני תופס מחסה ויושב,
מנסה כמה שפחות להירטב.