אני עדיין תוהה מדוע, הלכת בלי להודיע,
השארת אותי כאן פה לבד.
הדברים שבלבי, שרציתי להגיד,
נשארו אצלי בלב.

אני בוכה פה לבדי, רק אני והכרית,
אני בוכה פה בגללך.
אני רוצה להתגבר,להמשיך הלאה,
לשאוף ליותר.
אני רוצה לא יכולה, אני רק בוכה.

חודשים להם חלפו, תווי פניך נשכחו,
וקולך גם הוא נדם.
המשכתי הלאה בחיי, זרקתי את מה שנותר,
מה שלא היה נגמר.

איך קיוויתי רק לך, איך ציפיתי בשבילך,
איזה אשליות יפות.
הזמן עשה את שלו.
מה שכן ומה שלא- נשארת זיכרון,
זיכרון מתוק.