בתוך הביצה היו הרבה צפרדעים, ביניהם גדולים יותר, גדולים
פחות, וגם כאלה שהיו פעם נסיכים. כטבעם של צפרדעים, הם ישבו
בביצה שלהם, דיברו על הא ודא, דנו בענייני החיים, שיחקו קצת,
השתעשעו וחיו את החיים שלהם. זאת הייתה ביצה ככל הביצות, וכמו
בכל הביצות, עברו להן מדי שבוע נסיכות שונות שחיפשו לעצמן את
נסיך חלומותיהן בתוך הביצה. יש כאלה שהגדילו לעשות ואפילו קפצו
לתוך הביצה לחפש לעצמן את הנסיך, שכמובן התברר כסתם צפרדע,
ונזרק לאחר-כבוד חזרה לביצה. אבל יש כאלה שלא חיפשו דווקא את
הנסיך. הן היו מוציאות מדי פעם צפרדעים לטיול בחוץ, מדברות,
ככה, בכיף. והיה בתוך הביצה צפרדע, אחד מרבים, וכמו כולם, גם
הוא חשב שהוא נסיך, אבל בניגוד לכולם, הוא רק חשב, הוא לא היה
בטוח. והייתה גם נסיכה אחת, שגם היא צללה לא פעם במעמקי הרפש
כדי לחפש נסיך, אך רובם, לפני שהספיקו להפוך לנסיכים, הועפו
כלאחר כבוד חזרה לביצה, קצת דואבים, אבל המשיכו עם החיים.
הנסיכה הזאת הייתה מקפידה לעבור בביצה כל יום כמעט, לראות מה
חדש ומה נשמע, ולהוציא כמה צפרדעים לשיחות עמוקות. גם צפרדענו
המדובר היה מטייל עמה, מדבר, אך לאט לאט, כאשר הילכו להם מחוץ
לביצה, הפכה היותו נסיך להיות ודאית, וכל יום היו נסיכות
ביישניות אחרות מציעות לו לצאת מהמים ולהיות לנסיך (או לפחות
כך חשב, כי הנסיכות אף פעם אינן ברורות כל כך). יום אחד, כאשר
הוציאה אותו הנסיכה מהמים, הבין סוף סוף שהוא מעוניין להפוך
לנסיך שלה, והיא, מצידה, הייתה נושקת לו בכל הגוף, רק לא
בנקודת הנסיכות. אך לעיתים, אחרי שהייתה מנשקת אותו, הייתה
מעיפה אותו חזרה לביצה בבעיטה כואבת, שהותירה אותו עצוב ומסכן.
וכך זה נמשך ונמשך, והוא, מחכה לנשיקה שתשחרר אותו, כבר לא
מסתכל (כמעט) על נסיכות אחרות.