הפעם האחרונה שראיתי את עדי הייתה בעזריאלי כשנסענו ביחד לקנות
לה מתנה ליום ההולדת שלה. תמיד חשבתי שזה טיפשי ללכת עם מישהו
לקנות מתנה. ככה אתה מפספס את כל אפקט ההפתעה, ולקרוע את
האריזה, ולחייך, ולהתרגש. רק אחרי 3 שנים יחד הבנתי שעדיף לתת
לה לבחור את המתנה מאשר להסיע אותה שש פעמים לאותה חנות עם פתק
החלפה מצורף.

ואז פגשתי את שיר.

שיר הייתה מוכרת בגדים ב"שיקיס", החנות האהובה על עדי. היא
הייתה גבוהה ויפה ושקטה, גם כשלקוח עצבני היה צועק עליה על
מחסור בחולצות בצבע בורדו או שהבוס היה מתעצבן שהלקוחות
מסתובבים בחנות כועסים. היא תמיד הייתה מהנהנת עם הראש ומחייכת
חיוך עצוב כזה. גם עדי לא הייתה כל כך נחמדה באותו היום בגלל
הלחץ בלימודים והשטיפה שחטפה מאימא שלה והוציאה את כל העצבים
שלה על שיר. שיר שוב חייכה את החיוך העצוב שלה והלכה לחפש את
החצאית שעדי ביקשה במחסן.
יומיים אחרי שהשארתי את עדי לבד בחנות היא התקשרה אליי. לא
עניתי. שלחתי לה הודעה כתובה שנמאס לי מהיהירות שלה ומהקרות
שלה. שנמאס לי להתנצל בשמה בפני כל העולם וההורים שלי. היא
התקשרה שוב. הפעם עניתי. היא בכתה נורא בטלפון ושאלה למה אני
מתנהג כמו בן זונה וזורק אותה אחרי 4 שנים ועוד ביום ההולדת
שלה. שכל החברות שלה מרחמות עליה עכשיו ושהיא שונאת אותי בגלל
זה.
לא היה לי לב לספר לה שבאמת כבר נמאס לי לשקר בשבילה לבוסית
שלה, להורים שלה ולכל הידידים הלא ברורים שלה. לא היה לי גם לב
להגיד לה שלפעמים, גם ביום ההולדת של מישהי שכבר התרגלת לאהוב,
פתאום נופל האסימון שהיא באמת צודקת, שאתה בעצם בן זונה רדוד
ושהמוכרת פשוט יותר אטרקטיבית.