קירות לבנים -
השעה הייתה אחת וחצי בלילה, אני זוכרת בדיוק את השנייה שבה זה
הרחש, את אותה שנייה ששינתה את חיי, את אותה השנייה שניתבה
אותי לשביל אחר.
אמא צעקה והתעוררתי בפתאומיות - דבר שאינו אופייני לי כלל, אני
לא מצליחה לקום גם אם טרקטור יעשה רונדלים מסביבי,
התעוררתי מהצווחה האנושית, מזעקת היקום, מזעקת לבי שקורא לי
לגשת לחדר הסמוך לראות אותו ולהיפרד...
אמא הזילה דמעות של חוסר אונים פתחה את דלת הבית, הבית הקטן עם
3 החדרים וחמימות אנושית שאפפה את כל אחד ואחד מהחדרים הללו,
הילד הקטן שלא הבין המשיך לישון כשעבר לספה בסלון, ואני
התרוצצתי בחדר המדרגות מנסה לחפש צלם אנוש שיעזור לנו, שיעיר
אותו, שיביא אותו שוב אליי - ערני וחייכן.
הבלוק שהיה הכי רועש ופעלתני ברחוב לוי אשכול פתאום נדם אף אחד
לא חש לעזרה כולם ישנו פתאום לפני השעה אחת וחצי בלילה ואפילו
בכי וצעקות לא עזרו להעירם,
ליבו כבר לא הצליח לשרוד, גם הנשיקה האחרונה שנתתי לו העירה
אותו, הוא שכב שם מלופף בשמיכת קטיפה, במכנס קצר וגופייה
לבנה,
בלחיים שהלבינו ופה שהזיל ריר לבן, ריר של מוות,
ראיתי אותו הולך לעולמו, לראשונה ראיתי מוות מנגד עיניי ולא
סתם מוות,
המוות הזה המית איתו גם חלק גדול מחיי המוות הזה המית את
נעוריי...
מילדה קטנה בת 12 נהפכתי בין יום לאישה בוגרת!
הכל היה פתאומי ומהיר, אמא ואבא הלכו לקניות כמו בכל יום רביעי
בשעה 18:00, אני ואחי נרדמנו ב-21:00 כמו בכל ערב לאחר נשיקת
הלילה טוב של אמא ואבא, רק שהפעם אבא לא היה שם לתת לי נשיקה,
הוא הלך לכמה סידורים בעבודה אחרי הקניות ולא זכיתי לראותו
בפעם האחרונה.
כמו בכל ערב אבא חזר מאחר 23:00 אמא נרדמה מוקדם הוא בא לתת לה
נשיקת לילה טוב, והלך לספה בסלון לנוח מהיום המתיש, והניח את
גופו למנוחת עולמים כשעלה על המיטה בחדר ההורים,
פתאום רעשים לא רגילים יצאו מפיו. אמא התעוררה מבהלה התחילה
לצעוק, קראנו לעזרה שלא מיהרה לבוא, והוא מת!
כך פתאום שני ילדים קטנים ואישה בת 35 בלבד התיתמו מאבא ובעל.
כך פתאום במהרה הבלוק השמח והרועש ברחוב לוי אשכול שתק.
מהחצר שמאחור כבר לא נשמעו צחוק ושמחה, הפרחים הפסיקו לצמוח
ונבלו.
הבית החמים והמלא אהבה נשאר מיותם, משני ילדים קטנים שנדדו עם
אמם, מאמא שעברה דירה עם ילדיה, ומאבא שעבר דירה לעולם אבא.
והקירות נשארו לבנים לנצח -
ורק מי שיצליח יראה את כתמי הדם הקטנים על קירות החדר ליד
מיקומה של המיטה הזוגית.