היה היה בפרברי אשדוד חמור. לא גדול מדי, גם לא קטן - פשוט
חמור, שום דבר מיוחד בזה.
סיפורנו מתחיל כששמעון, מוכר שווארמה באיזור התעשיה, הבחין
בחמור בזמן סגירת השווארמיה שלו. הוא ראה מרחוק משהו שנראה כמו
עכבר אימתני ומפחיד ואז, כשהוא נזכר לשים את המשקפיים שלו
ולהדליק את האור בקדמת החנות, הוא זיהה את החמור והגיע למסקנה
שהוא צריך ללכת לאופטומטריסט דחוף. בכל מקרה, מה איכפת לו
מהחמור? בסה"כ חמור. הוא התעלם ממנו, המשיך לסגור את השווארמיה
ומיהר להגיע הביתה.
בימים הבאים חזר שמעון לשווארמיה שלו כשהחמור עדיין שם ועם
הזמן התרגל שמעון לחמור. עד שמשהו מוזר החל לקרות. שבוע מרגע
הופעת החמור שמעון שם לב לתופעה בהחלט מוזרה: נשים זקנות רבות
היו מגיעות לאכול שאוורמה ומיד אחר כך היו הולכות לחמור
ונותנות לו את הקצה הזה מלמטה, שאי אפשר לאכול כשאין שיניים.
שמעון התעצבן, אך לא אמר דבר.
עבר יום, עברו יומיים, שבוע - והמנהג נמשך. כעבור 3 שבועות שם
לב שמעון לשינוי שחל בחמור. הוא החל לעשן וכמו כן קיבץ נדבות
מן הזקנות.
שמעון ניגש לראות את החמור מקרוב, כשלפתע שמע את החמור אומר
"'שך אש?".
שמעון לא האמין למשמע אזניו ואמר "מה, ממתי חמורים מעשנים?"
"אנחנו לא רק מעשנים," אמר החמור, "אנחנו גם מזריקים ושותים.
מה חשבת?"
שמעון החליט שהחמור מסוכן והעדיף לא להתקרב אליו יותר, אבל
דיווח על כך לרשויות. למחרת, כשבא שמעון לעבודה, ראה את החמור
מוטל בצידי הכביש, מת, כשהשווארמה בפיו והמזרק בין רגליו
הקדמיות. שמעון ארגן הלוויה מכובדת בה נכחו כל משפחת החמור
והחברים שלו.

מסקנה: השווארמה עושה אותך כזה קטן.


2002
(נכתב תוך 20 דקות בשיתוף עם חבוב בשם אבנם)