אני מתגעגעת להרבה אנשים.
אני מתגעגעת לרעש, לאוטובוסים שאפשר לתפוס כל חמש דקות.
אני מתגעגת למשפט: נמאס לי מקניונים, לשופינג השבועי בשוק.
אני מתגעגעת לחול הרך בחוף הים.
אני מתגעגעת לנביחות של הכלב של טלטולי שהיה מעיר את כל
השכונה, לצעדות בערב, לרכיבה על האופניים של אח של טלטולי עם
טלטולי והאופניים שלה.
אני מתגעגעת לשיר (יותר נכון לצעוק) שירים באמצע השכונה.
אני מתגעגעת לגלידה.
אני מתגעגעת לחדר הסגלגל.
אני מתגעגעת לכמעט יציאות, הרבה נפילות של ימי שישי.
אני מתגעגעת לשריקות מתחת לבית של בטי.
אני מתגעגעת לקום מאוחר בבוקר, לסיים מוקדם בית ספר.
אני מתגעגעת לחום יולי אוגוסט ולזיעה הנוראית.
אני מתגעגעת לאהבות שהיו ולא יהיו עוד.
אני מתגעגעת לסיגריות בהחבא.
אני מתגעגעת לסטיגמה חרשנית.

אני מתגעגעת לחיים הקודמים.
אבל לא רוצה לחזור אליהם,
אבל לא רוצה להיות בחיים האלה.
אני רוצה את האמצע.
האקשן והשלווה ביחד.
לא שחור ולא לבן,
אני רוצה אפור!