סיפור די מטופש שכתבתי לפני מיליון שנה לתחרות

מעולם לא הייתי מקובל, מעולם לא אהבתי ללכת במסדרונות בית הספר
"שיטים, " שהיה בשבילי המקום המדכא ביותר בעולם. "שמן"
"מתרומם" נישאו הקולות מכל פינה, אמנם בזמן האחרון הייתי
בדיאטה וירדתי במשקל אבל בשביל אותם ילדים שהמציאו 13 כינויים
רק לי (ספרתי אותם בעצמי), אני אהיה שמן גם אם אמות
מאנורקסיה.
באותו בוקר כאבה לי הבטן ולא היה לי כח להערות הלא שנונות
ולקולות המעצבנים ולכן קפצתי את ידי לאגרוף, כאילו שברצוני
להכות מישהו. התכסיס עבד, בכל מקום שבו עברתי ילדים קפצו הצדה
כדי לא להיפגע. נכנסתי לכיתה וחיכיתי למיכל, המחנכת שלי אבל
כשהיא כבר נכנסה לכיתה הרגשתי כל כך לא טוב שהייתי חייב ללכת
לשירותים, לכן הרמתי את ידי, קיבלתי אישור ויצאתי החוצה.
בערך כחצי דקה אחרי שנכנסתי לשירותים נכנסה גם נועה, הילדה
הכי יפה בכיתה. לפי איך שנועה החזיקה את עצמה ראיתי שהיא
מרגישה כמוני ושאלתי אותה אם אפשר לעזור אך במקום לענות היא
אמרה לי בטון מגעיל ומוכר מדי: "תתרחק ממני, מגעיל אחד!!!"
לפני שהספקתי לבכות, אור סגול האיר את החדר ואישה יפהפייה
בשמלה שחורה הופיעה, היא נקשה באצבעותיה פעמיים ופתאום היינו
שלושתנו במין מקדש מוזר, עם פסלים של שדים על הקירות. נועה
ואני היינו כבולים לכיסאות, שבאופן מדאיג מאד דמו לכיסאות
חשמליים, האישה היפה עמדה מולנו ולראשונה הבחנתי שעל כתפה
מתנוססת כתובת קעקע, כתב אנגלי מסולסל שחשף בפניי את המילה
witch.
המכשפה פתחה את פיה אך במקום האנגלית שציפיתי שתצא משם בקעה
מגרונה עברית מושלמת במבטא צברי נהדר. הדברים שאמרה היו מוזרים
אך ברורים: "כעונש על חטא שחטאתם נגד עצמכם ונגד רצונותיכם,
הכוחות הגדולים שולחים אתכם לשלושה מסעות ברחבי הארץ הקרויה
בפיכם "ישראל" על מנת שתגלו את עצמכם מחדש ותחזירו את מה
שאבדתם." המכשפה רק סיימה את דבריה ופתאום: "אאאאא!!!" כמעט
ונפלתי מהר!!!
כשהסתכלתי אחורה פחדתי אפילו יותר, הכרתי כל אבן ואבן בהר (או
ליתר דיוק גבעה) הזה. למעשה, אילו היו שם בריכות מים, הייתי
מוכן להישבע שאלה: "בריכות עשת" קבעה נועה בודאות. "אמנם הייתי
פה רק פעם אחת אבל אני אף פעם לא שוכחת מקום". "אם כך הכבישים
שלמטה הם פארן" אמרתי והסתכלתי בשעון שלי, שמראה גם תאריך
"ועכשיו ספטמבר 1972, מה שאומר שההורים שלי כבר פה, בואי נלך."
"היי רגע" היא אמרה בקול מתנשא "מי מת ומינה אותך לאחראי?"
"סבא שלי" אמרתי בנימה העוקצנית המאפיינת את בני משפחת
כהן/גבע. לאחר חצי שעה של הליכה הגענו לפארן. ליד קוביה (סוג
של מבנה שבו גרו חברי המושבוץ) עמדו שלוש בחורות צעירות ופטפטו
בצוותא. "שתפי איתי פעולה" אמרתי לנועה וניגשנו אליהן. "את
רואה?" אמרתי "אלה הבנות שזהר סיפר לנו עליהן, אורנה גבע, נעמי
פורת וצבייה זנגר נכון?" "נכון" אמרה לי אורנה (אמא שלי) "ומי
אתם?" "ערן ונועה לוי", אמרתי (אני משקר במצח נחושה לאמא שלי?)
"אנחנו מנהלל, פגשנו את זהר לפני יומיים בטיול בנחל אלכסנדר".
"נהלל" אמרה נעמי "אז אתם ודאי מכירים את רחל בנימיני". "לא"
נחלצה נועה לעזרתי "עברנו לשם מחיפה לפני חודש". "ומה אתם
עושים בפארן?" שאלה צביה (מתי הן הפכו לבלשיות?) "באנו לבקר
קרוב משפחה" אמרה נועה "נתי כהן" השלמתי אותה " אולי אתן
מכירות אותו?" "נסו ליד האקונומיה, זה האוהל ההוא שם, הבנים
תמיד מנסים לגנוב אוכל." הודינו להם ובזמן שהלכנו משם שמעתי את
אמא שלי ממלמלת: "אילו שמות יפים, כשיהיו לי ילדים אני אקרא
להם ככה". צחקתי, לאחותי הגדולה קוראים נעה בלי ו. הלכנו אל
האקונומיה ושם ראינו את אבא שלי ואת יעקב יונש, הם היו עסוקים
ולכן החלטנו להתרחק, אבל בחצי הדרך לכביש: "עצרו!!! מי אתם ומה
אתם עושים פה?" אמר אבא שלי. "אנחנו קרובי משפחה של..." פתחה
נועה "יאיר וצירלה" השלמתי אותה "אתה נתי נכון?" "קרובי משפחה
של מי?" שאל יעקב, "של הדודים שלי, תירגע יונש!" השיב אבא שלי.
"צדקת, אני נתי, במה אוכל לעזור לכם?" "האמת שנשמח לטיול
באזור" אמרה נועה ואבא שלי לקח אותנו לטיול. לאחר כחצי שעה,
שבה הסביר לנו איפה הכל יהיה במושב שהם מקימים נפרדנו ממנו
לשלום ו"פוף!!!!!" מצאנו את עצמנו בגן החיות התנ"כי.
"טוב" אמרה נועה "אני חושבת ששנינו יודעים איפה אנחנו, מה
התאריך ערן?" "14 ליולי 1994 מצלצל מוכר?" "כן, אני הצעירה
צריכה להיות פה, הלכתי לאיבוד ואף אחד לא מצא אותי עד הערב,
האמת שלו שמתי לב בגלל כל החיות שמסביב". "אז בואי נמצא אותך,
נטייל אתך, ונקח אותך למודיעין" "רעיון טוב אבל זה גן חיות
גדול." "שטויות, כרגע הקדשת יותר משעה לפגוש את ההורים שלי, את
רוצה להגיד לי שאין לך כח לחפש את עצמך?" "בסדר, בסדר בוא נלך
לחפש אותי". הלכנו והלכנו ובדרך גילינו שיש לנו כמה דברים
במשותף: שנינו אוהבים לבכות מספרים, שנינו שונאים שיעורים וכמו
כל ילד בגילנו שנינו אוהבים לראות טלוויזיה.
כשהגענו לכלוב של הג'ירפות ראינו אותה, ילדה קטנה וחמודה עמדה
ליד גדר וניסתה לגעת בג'ירפות. נועה ניגשה אליה והתחילה לדבר
אתה אבל נועה הקטנה רק אמרה: "אמא אומרת שאסור לדבר עם זרים".
"תני לי לנסות", אמרתי וניגשתי לשם "נועה", פניתי לנועה הקטנה
"נכון שאנחנו נראים גדולים אבל גם אנחנו ילדים ואנחנו רוצים
שתבואי אתנו ותשמרי עלינו מאנשים זרים. בסוודר?" נועה הקטנה
הנהנה בראשה ושוב יצאנו לטיול בגן.
לאחר שעה שבה התרחקתי מהחיות מרוב פחד בזמן שהבנות נראו כאילו
הן רוצות להיכנס לכלובים ולנשק אותן, הגענו למודיעין, נכנסנו
פנימה וראינו שהוריה של נועה כבר שם, נועה הקטנה רצה אליהם
וחיבקה אותם בזמן שאנחנו עזבנו את החדר.
רק פתחנו את הדלת ו"פוף!!!" אנחנו באמצע המדבר ומי עומדת
לפנינו אם לא המכשפה? "תשמעי גברת אההההה..." "מריה אואנס,
נעים מאד." "מריה אואנס כמו הדמות מ"קסם מעשי"? היי נועה תראי
זאת סבתא של סבתא של סבתא של סנדרה בולוק." "נמאס לי שאנשים
אומרים את זה אבל כן, זאת אני ואני רוצה להגיד לכם שעמדתם יפה
בשני המסעות הראשונים ושתכף תוכלו לחזור הביתה, זאת אומרת אם
תישארו בחיים" אמרה ונעלמה "אוף אני שונאת כשהיא עושה את זה,
מה התאריך?" "15 לדצמבר 2001 ואני חושב שהמקום הזה הוא נחל
ברק". "אז בוא נלך לצופר ונתקשר להורים שלנו, הו אני כל כך
שמחה שזה נגמר" "נועה, השנה היא 2001 ואנחנו לא יכולים לחזור
הביתה כי אנחנו הצעירים נמצאים עכשיו בבית" "אה נכון, אז כל מה
שנותר לנו הוא ללכת עם המסלול של הנחל, מעניין מה נגלה
הפעם?!". היה זה יום קודר גשום ועגמומי ובתוך המולת הרעמים
התחלנו שיחה. "את יודעת?" אמרתי, "נראה לי שאני מתחיל להבין
למה המכשפה התכוונה, פארן זה חלק מהזהות שלי ואחרי שדחית אותי
כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי: 'ההורים שלי עברו לאמצע המדבר
ונאבקו בקשיים נוראים אז למה שזה יטריד אותי', בגלל המחשבה הזו
כמעט והתחלתי לשנוא אותך". "אני מבינה עכשיו", היא אמרה.
"הביקור הזה בגן החיות היה הפעם הראשונה שבה הבנתי כמה אני
אוהבת חיות" "וזו" אמרתי, "אחת מהתכונות שלך שאני הכי אוהב".
"ערן אני חייבת להגיד לך ש..." "נועה תיזהרי!!!" גל ענקי הגיח
משום מקום וסחף אותי הרחק מנועה, נאבקתי בו עד שלבסוף הגעתי
אליה. נועה כמעט טבעה, הייתי צריך לעזור לה לצוף. אחרי כמה
שיעולים היא אמרה לי: "ערן, תמיד אהבתי אותך אבל תמיד פחדתי
שיצחקו עליי, עשיתי כל שביכולתי כדי להיות רעה אליך כי חשבתי
שאם תשנא אותי יהיה לשנינו יותר קל." "אין סיכוי שאי פעם אשנא
אותך, את הילדה הכי יפה שאי פעם ראיתי. בכל דקה שעוברת אני רק
אוהב אותך יותר." התחבקנו ונאחזנו אחד בשני כמו בגלגל הצלה.
כעבור שנייה מצאנו את עצמנו בשירותים של בית ספר, היינו יבשים
ובטוחים.