אני לא בטוחה איך זה בדיוק קרה
אבל נפתח לי פתח בבועה
המציאות נכנסה לה בסערה פנימה
ופוצצה אותה

אני חושבת שאולי אני מתחילה להבין שאני צריכה לעזוב
לתת לך ללכת
להמשיך הלאה.
הידיעה הזאת קורעת לי את הלב
הרגשה מוזרה שאף פעם לא הרגשתי
מן כאב לא ברור בלב,
שגורם ללחות בעיניים
כאב שונה ממה שהרגשתי עד עכשיו
ודמעות שונות  מהדמעות שירדו עד היום.

זה יכול להיות?
יכול להיות שהשלמתי עם המציאות,
שאני מוכנה לשינוי הזה?

קצת מפחיד
אולי אפילו מפחיד מאד
אבל כנראה שזה מה שאני צריכה לעשות.

כנראה שעד היום היה לי מאוד קל להמשיך לחיות,
כי הכל היה כרגיל
אבל עכשיו,
כשאני רואה איך אתה מתמודד עם המצב
איך אתה יכול בקלות להתנתק
הבנתי שגם אני צריכה.

כנראה שמאוד רציתי להאמין במה שאמרת,
שאתה היית עצוב כי אני "היחידה שאתה יכול לדבר איתה,
ואם אתה לא יכול לדבר איתי כרגיל אז אין לך מה לעשות פה
בחיים"
וכנראה שגם טעיתי בזה שנתתי לעצמי להאמין לך,
כי הנה אתה מתעלם ושוכח מהכל
ואני ממש לא מצליחה.

אז אולי הכל קורה לטובה
ואולי רק בדרך הקשה אני יכולה להבין
ואולי זה לטובתי
כרגע קשה לי להאמין בזה
אבל אין לי כל כך ברירה.

ממשיכים הלאה...