אני ג'יי, אני בן 17, אני עובד לפי המחשבות שלי, אני עושה הכל
ללא חרטות, יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד הבית שלי, איש אחד
התנגש בי בחוזקה, רץ ופשוט נכנס בי, הוא נפל ואחרי זה צעק
עליי: תסתכל לאן שאתה הולך! טיפש!
אני זינקתי עליו והכיתי אותו, בלי לחשוב, אחרי שהוא היה מלא
בדם של עצמו קמתי והלכתי, שבוע אחרי זה בזמן שישבתי בחדרי,
הדלת פתאום נפתחת, שלושה אנשים נכנסים לאחד מהם יש מזרק, אני
מנסה להתנגד אבל הוא מצליח לפגוע בי עם המזרק...
אני מחוסר הכרה, מתעורר אחרי חמש שעות בחדר קטן ולבן, אני מנסה
להבין איפה אני, אין פה שום דלת, והידיים שלי משותקות, אחרי
שעה של נסיונות בריחה והבנה של מה קרה לי החלטתי לוותר,
פתאום מישהו נכנס לחדר, בידו חתיכת נייר, הוא קורא לי: "ג'יי
קלאג אתה מואשם ברצח של דרייק וולינקוף, כיוון שהרצח בוצע
בנסיבות של אי שפיות זמנית הגעת לכאן, למכון לטיפול באי שפיות,
הגעת ל"מקלט..."

מאז אותו היום עבר כבר שבוע, המקלט הוא כמו כלא, רק שמתייחסים
אלינו יפה, אני נמצא בתא שלי עם השותף, מיטץ', שאלתי אותו לפני
כמה ימים איך הוא הגיע למקלט והוא ענה: "שפכתי דלי של נפט
למזרקה בקניון, הצתתי את זה ורצתי שם ערום, מספיק משוגע
בשבילך?"
עניתי לו: כן.
כל שבוע היו לנו מעין פגישות שנועדו לגרום לנו להיפטר מהשיגעון
שלנו, או במקרה שלי, מהיצר לאלימות, שהתפרץ אחרי שמפגר ההוא
החליט שאני הייתי אשם בהתנגשות ברחוב...
חודש עובר, הפגישות המפגרות האלו לא עוזרות, אבל לפחות יצרתי
לי תדמית פה במקלט.
עוד חודש עובר, חודש יוני כבר הגיע, ואני עדיין במקלט, בסוף
החודש אני אהיה כבר בן 18, היום הגיע למקלט מישהו חדש, הוא כאן
אחרי שניסה להתאבד כבר חמישה פעמים ללא הצלחה, עוד אדיוט...
עוד פגישה עוברת ללא הצלחה, ואני עובד לחצות את גבול השפיות
שלי... כמה טמטום כבר אפשר לסבול?! הפגישות האלו הפכו לקבוצת
תמיכה, כל אחד בא ומדבר על הטמטום האישי שלו, אבל מישהו החליט
שהמקלט מתאים להם... סוף חודש יוני הגיע, היום אני כבר בן 18,
ומגיעה לה עוד פגישה,
אנחנו נכנסים לחדר אני לוקח את הכסא שאני תמיד יושב בו, השותף
שלי מולי והפסיכולוג האדיוט יושב בקצה בחדר, כנראה פוחד
מהשגעון שבחדר... כולם מדברים, והחדש שקט, עד ששותפי לחדר
מתחיל לדבר: הכל מזויף! ראש הממשלה הוא חתיכת פלסטיק! הבניינים
עשוים מגבינה! והמקלט זה סתם בניין!
עוד אחד מדבר: אני? מה אני?! מי אני?! למה?! מה?! איפה?!
והחדש ממלמל לעצמו: אתה רוצה שאני ישתגע אתה רוצה בזה נכון?!
נכון?!
אני עומד בצד וצופה בהם, חבורת בורים, ואני צועק להם: אתם לא
משוגעים! אתם סתם מטומטמים! אתם לא שייכים לפה! טיפשים! תמצאו
משהו יותר טוב לעשות!
הרופאים נכנסים לחדר, מזריקים לכולם, שוב אני מוצא את עצמי
מחוסר הכרה, אחרי כמה שעות אני מתעורר, אני כבול במעין כיסא,
לאחר כמה דקות ראייתי חזרה לשלמותה, ממולי היו מסכי ענק, אני
רואה את עצמי שם, לובש חולצה כתומה, כבול לכסא, ברקע נשמע
קול:
תפעיל את 1, איש ניגש אליי ואומר: ג'יי קלאג, גורלך נקבע, הגיע
הזמן לשלם על מעשיך.
עוד קול נשמע, תפעיל את 2, חשמל זורם בכל גופי, תוך שניות אני
כבר מת, וזהו, זה כל מה שאני זוכר...