בהתחלה, זה לא היה רציני. רק קצת אפאתיות זמנית לסביבה.
אחר-כך, כשהם הפסיקו לתקשר סופית, לקחו אותם לד"ר פיינגולץ.
"הא. זה לא רציני" טען הדוקטור במבטא ייקי לקול מחאותיי הרמות.
"תוך חודש חודשיים זה עובר."
אבל זה לא עבר. היו להם דברים קטנים וצהובים בראש, דברים קטנים
וצהובים בידיים, ודברים קטנים וצהובים בלב. ואני, שפעם יכולתי
לדבר איתם, נסגרתי מחוץ למחלה, שהפכה אותם לזומבים מהלכים,
שיכולים לתקשר רק אחד עם השני בצורות גיאומטריות ובמילים
מצחיקות. וכל-כך רציתי לרפא אותם, ולגרום להם לחיות, אבל קולו
של הדוקטור המשיך להדהד בראשי עם המבטא המצחיק שלו. לאט לאט
הדברים הקטנים השתלטו להם על החיים. הלב שלהם נמחק, ובמקומו
הושתלו אלפי לבבות קטנים של דברים קטנים וצהובים. והמוח שלהם,
שהיה מפואר וגאוני, והיה יכול להיות מנוצל, נמחק לטובת הצהוב.
יכול להיות, שאם הייתי אומר לדוקטור את מה שחשבתי באותו רגע,
הדבר היה מציל אותם. אולי הדברים הקטנים לא היו משתלטים עליהם.
ואולי, זה אופי. אני בעצמי לא נדבקתי בדבר הזה למרות הקשר
הקרוב שלי, ולמרות שהיה זה מדבק. כעובדה אפשר להציג את האחרים
שנדבקו. כן! כנראה שזו מחלה של חלשי אופי.
ויום אחד זה קרה. התא האחרון במוחם נמחק, ונים ליבם האחרון
הושמד, והם החלו פונים נגדי, שטיפלתי בהם לכל אורך מחלתם
המתמשכת. הם מחו, והתנגדו. ואני לא כעסתי. ידעתי שזה בגלל
המחלה. לפעמים, הייתי בוכה מבפנים ואולי גם מבחוץ, אך בסוף
הקשחתי. "מה היה עוזר הבכי?", הייתי נזכר באימי, "זה ישנה
משהו?".
ואז, פתאום הם מתו. בנתיחה לאחר המוות התגלה, שגופם היה ריק
כמעט. שום איבר פנימי, ממש כלום. רק עיסה צהובה, ומבחוץ כלום,
פרט לקליפה ריקה.

2.2.1998