רוח ים קלילה נושבת, לצנן במקצת את אויר הקיץ הלילי של
תל-אביב. שני אנשים יושבים על סלעי שובר גלים, במקום בו המים
השחורים מלחכים את החול הרטוב, ויוצרים ציורים מבהיקים
מהשתקפויות אורות העיר. שתיקה. אין לו מה להגיד. ידע שכך יהיה.
הלא לא היה סיכוי לספור הזה ביניהם מלכתחילה. הכל היה סתמי,
ריקני, כך הוא חש לפחות. עכשיו, בחושך, אין הוא מביט בעיניה
הירוקות. רק מציץ לפרקים, נבוך במקצת, בודק את מבטה, מנסה
לקרוא את מחשבותיה. גם את כל הדרך מדיזנגוף סנטר עשו בשתיקה
רועמת. והוא, ידיו בכיסיו, מקשיב לקול נקישת הסנדלים על
המדרכה. מנסה לזמזם מידי פעם נעימונת. חושב על חוסר הטעם. אולי
מוטב לגשת למכונית ולקחת אותה הביתה. בלי דיבורים. אין לו כוח
להתנצלויות, ולפרצופים החמוצים שלה.
הוא יודע שהיא צודקת. למה ציפה. גלית היא לא בחורה טיפשה.
בעלת סבלנות אולי, אבל לא טיפשה, ובכל זאת יש לה גבולות. והוא
הרי שכח את יום הולדתה שחל בשבוע שעבר. וכשיצאו מהסרט הגרוע כל
כך - כאילו כהמשך מלודרמטי בעל טעם רע במיוחד - היא זרקה לו
משהו על יום הולדתה, כבדרך אגב, אבל בפרצוף מכורכם מעלבון. הוא
שכח לגמרי, עדות לכך שהיא נמצאת כה מעט במחשבותיו. לפני מספר
ימים בילה עם אחרת, כאילו זו לא קיימת כלל. האם היה זה ביום
הולדתה ממש. שכב עם סיגל בעוד זרעו מהלילה הקודם מחלחל עדיין,
כך דמיין, במעלה נרתיקה של גלית. זו תקופה מבולבלת בחייו. הוא
צמא למגע ולחום, אך שום קשר אינו מספק אותו, לאחר שקנה המידה
המחמיר לרגש אמיתי נקבע בסלע בעקבות טרוף האהבה שלו למיכל.
והן דווקא רוצות אותו, השתיים, מנסות לקרבו אליהן. והוא, הוא
בעולמות אחרים. מכריח את עצמו להיות איתן רק לשם חיזוק האגו,
אולי. להרגיש שמישהו רוצה אותו לאחר שמיכל זנחה אותו, ככה
פתאום, ועזבה לאמריקה. כך הוא כתב שלשום ביומנו הלילי, לעצמו,
עליה, על שתיהן בעצם, גלית וסיגל.
אני זורם לתוכך כעת
ופרט לזרימה הזו
אין לי דבר אליך
את טובה במגע, ורכה
ודומה שזו דרכך
לזחול לקן האהבה.
אין זו דרכך אלי
אני במקום אחר
את אוהבת את הפרוע שבי
אך רוצה להוציא את הרגוע
בו את חושבת
תמצאי את לבי,
אך אין הוא שלך
ובימים אטומים אלו
תמהני...אם שלי הוא
כן. כך הוא מרגיש. מרוחק. מרוקן. לכן שכח אותה ואת יום הולדת,
והיא מחכה לטלפון, ולמגע אמיתי. השירים האלה כאילו מלמדים אותו
כיצד הוא חש. הם מספרים לו את הסיפור שלו, ולא מותירים לו מקום
להכחשות. וכך הם יושבים עכשיו על הסלע הקריר והוא אינו מסוגל
להושיט יד ללטף, לנחם, להתנצל, להגיד מילה טובה. שיר טוב עכשיו
אולי היה מוציא ממנו משהו. מרגיש אכזר. נזכר איך טרפה אותו
במיטתה לפני חודש. לקח לו המון זמן להיכנס עמה למיטה. והיא
מצידה, כך הרגיש, הייתה מוכנה לכך מתחילת הקשר. אך הוא, כמו
טירון, לא ידע לעשות את הצעד. זה תמיד נראה לו מלאכותי מדי. לא
מתאים. אמנם כבר הניח את ידו על עכוזה המחוטב, ואפילו חש את
איברו מזדקר במכנסי הג'ינס, עת רקדו צמוד והזיעו במסיבה ההיא
בבית זית. מעניין אם הרגישה את ההתרגשות במכנסיו. היא הצמידה
אותו קרוב מאוד אליה, אז בטח כן, אבל הייתה כנראה נבוכה למשוך
את זה הלאה. והוא. הוא לא יזם כלום, רק לקח אותה הביתה בחמש
לפנות בוקר ואחר כך כתב בעיניים טרוטות:
השעה כבר מאוחרת
למגעים שלא באים עם רגש
אור ראשון
נותן אותות לאים במילים
דבר אינו קורה
והטעם בפה כבר טפל
כביש שחור
רמזורים עייפים
ואור חיוור, כחלחל
בפאתי מזרח
מסמנים את דרכי לביתך
וממך
אבל זה היה לפני חודשים. לקח לו עוד חודש לשכב איתה. זה היה
בשעת לילה מאוחרת, באמתלה של איזה מסז', שנגרר, כמו לפי תסריט
כתוב מראש, להשלת בגדים ולזיון. הוא לא היה מוכן להתנפלות שלה.
במן היסטריית תאווה מפתיעה, כמעט תלשה לו את הלשון. ממש הכאיבה
לו. והוא התרגז ואינסטינקטיבית החטיף לה בעורף - שתרפה ממנו.
קצת נבהלה. קצת התנצל, אבל אז כבר רכבה עליו אל תוך השעות
הקטנות של הלילה.
יש לה גוף נחשי וגמיש. גם עכשיו רגליה הארוכות, העטויות
במכנסי טייץ שחורים והדוקים, מונחות על הסלעים הקשים ונראות
מוכנות כל רגע להתפתל סביב צווארו. מפשעתה בולטת וקורצת אליו.
היא מבחינה במבטו, קצת כועסת, קצת מחויכת. דווקא בא לו פתאום
להניח את ידו בין ירכיה. לחוש את החמימות וההתרגשות הקטנה.
לדעת שהוא יכול. אם הוא רוצה, זה שלו. היא שלו. הוא מכיר אותה.
אבל שליטה לכאורה זו שלו בה וברגשותיה, היא חרב פיפיות. היא לא
מביאה לו כל סיפוק והוא יודע שהוא ישלם על זה מחיר יקר. זו,
הרי יכולה לשנות את כעסה לטרוף של תשוקה, ולסלוח לו על הכל.
והוא לא רוצה שתסלח לו. הוא יכול לנצל את כעסה כמנוף לשבירת
הקשר הטיפשי הזה. יודע כבר שחוץ מסקס לא יצא ממנו שום דבר. וגם
הסקס, אחרי ליל התפתלויות וזעקות, משאיר אותו מרוקן, מכל
הבחינות. וכשהיא תוקעת בו את מבטי האהבה המצועפים, אחרי שבאה
על סיפוקה איזה חמש פעמים והוא כבר סחוט לגמרי, המבטים האלו
שוברים אותו כי הוא רק רוצה להתהפך לצד השני ולישון, במקרה
הטוב, או לנפנף אותה מן המיטה, במקרה הרע.
מתבונן כעת במבט הכלבון המתחנן לליטוף. הוא מכיר אותו. נדהם
איך היא לא זורקת אותו וזהו. אחרי כל ההשפלות הללו. יש לה עור
של פיל זו. מניחה את ידה על ירכו. מלטפת קלות. כאילו מנחמת
אותו על כישלונו. מנסה לתרץ בשבילו את הפשלה, ובשבילה - את
הסכמתה העתידית לשיקום היחסים. אבל הוא קולט את המלכודת הקטנה
שהיא טומנת לו ולא משתף פעולה. כבר נורא מאוחר בלילה. אפילו
לתל-אביבים. כבר לא נראה איש בטיילת שמאחוריהם. לפתע היא אומרת
"נמאס לי, אני הולכת לטהר את עצמי". פושטת מעליה את החולצה,
ומשילה את החזייה האוחזת את שדיה הקטנים, המושלמים.
"השתגעת," הוא אומר, אך היא, במהירות מפתיעה, משילה גם את
המכנסים והתחתונים ופוסעת בביטחון אל הגלים הקטנים המתגלגלים
אל החוף. "רגע, אין לנו מגבות," הוא צועק אחריה. מיואש.
"לא אכפת לי," עונה. זה הנשק האחרון שלה, החולרע. היא יודעת
שקשה לו לעמוד בפני ישבנה המתנודד. לא, לא אשבר, הוא חושב. אני
פשוט אלך מפה ואשאיר אותה לבד עם השטויות שלה.
המים כבר מגיעים עד ברכיה. מצטמררת מעט, אך עושה רושם שהיא
הולכת עם זה עד הסוף. "גלית, תחזרי לכאן תכף ומיד!" הוא צועק
שוב.
"לא רוצה, זה דווקא כיף, אתה רוצה, תצטרף, לא רוצה...לא צריך"
מתריסה. היא מתיזה טיפות כסופות כלפי מעלה וצונחת אל המים. זה
קצת מלחיץ אותו. מה אם תטבע פתאום. יש לו אחריות, לא? "בוא,"
היא נחלצת מן המים ועומדת זקופה ונוצצת. "בוא נזדיין במים,
שמעתי שזה נורא כיף".
"אני הולך," הוא צועק לה, "נמאס לי מהשטויות שלך," אך היא
אינה שומעת, רק מנופפת לו בידה לשלום, או אולי זו תנועת בוא
תצטרף. הוא אובד עצות, מה יעשה, והיא חוזרת להשתכשך במים.
בקושי רואה אותה בין הגלים החשוכים. מתיישב על החול עצבני. קוס
אוחטוק, החול רטוב וכעת גם המכנסים. נסער, הוא נועץ את ראשו
בין ברכיו שלא לראותה. היא גוררת אותו לתוך ההתרחשות הזו בכוח.
מה הבת-זונה רוצה? שאני אצעק לה שהיא לא מעניינת את התחת שלי.
שהיא כלום בשבילי, שאני צריך אהבה. אהבה! לעזאזל! שכל התרגילים
הפסאודו-רומנטיים הללו לא יעבדו עלי. לילה, ים, שניים, ערומים,
רחש הגלים. לא מזיז לי. חופן את החול הרטוב בידו ומטילו אל
המים.
הנה היא מתקרבת. נגררת אל החוף בזחילה אינדיאנית. ישבנה זקור
כלפי מעלה, מבריק וחלקלק מקצף הגלים הלבן השוטף אותו. מחייכת
אליו. הבחורה לא קולטת. "אני רוצה אותך, גלעד," אומרת, "קורה
ששוכחים, אני יודעת שקשה לך להתגבר על מיכל, אני אעזור לך". מה
היא מזיינת לי את המוח באמצע הלילה. לא צריך את התנחומים שלה
ושלא תזכיר לי את מיכל. מי היא בכלל. מתרוממת מן המים ומתקדמת
לכוונו. עומדת מעליו עירומה.
"את מטפטפת עלי," הוא מתלונן.
"מה יש, תירטב קצת גם אתה, עכבר יבשה שכמוך, אולי זה ישכנע
אותך להוריד את הבגדים".
"לא רוצה להוריד את הבגדים טיפשה, תעזבי אותי במנוחה, ואל
תזכירי את מיכל, זה לא שייך לעניין," הוא לוחש בארסיות ונועץ
בה מבט קר. מדהים. היא צריכה להיות העצבנית והכועסת והנה
התפקידים התהפכו. משהו פה לגמרי לא נורמאלי. היא לא נורמאלית.
איזה בחורה תהיה מוכנה לקבל את כל זה. היא מתחילה לבכות. אוי
לא, הוא חושב, זה הנשק האחרון ממש שלה. כורעת כך ערומה לידו,
בטח קר לה, פניה בכפות ידיה, ממררת בבכי. כל כך פתטי. "נו, מה
את בוכה, סליחה, את לא טיפשה". להושיט לה יד? לחבק אותה? הוא
צריך להחזיק את עצמו. בא לו לברוח, בא לו להשתיק אותה.
"אני כן טיפשה," היא אומרת חרש. "ככה להשפיל...את
עצמי...גלעד...אני אוהבת אותך," מגמגמת. ידו מושטת, נוגעת
בשערה הרטוב. מה אני עושה עכשיו עם בחורה עירומה ורטובה באמצע
הלילה? מתחשק לו לקבור את עצמו, להעלם. מרגיש רע כל כך, תחושת
בחילה עולה בו. והיא בוכה כמו ילדה.
"את לא אוהבת," הוא אומר, "זה רק נדמה לך, איך את יכולה לאהוב
אותי. שכחתי את יום ההולדת שלך".
"אני אוהבת אותך," היא מקרבת את ראשה לראשו והוא מריח את הריח
המלוח הדולף משערה השחור, הארוך. לפתע, בלי אזהרה היא מדביקה
לו נשיקה על השפתיים. בכוח, אוחזת בעורפו ומנשקת בפראות חייתית
ממש. כמו אז, בזיון הראשון שלהם. הוא, בפאניקה, הודף אותה
בחוזקה אל החול. היא תוקפת אותו באגרופים קפוצים, חובטת בחזהו
וממררת בבכי חלוש. אוחז בידיה והיא נאבקת. יש לה כוח לילדה.
שוב חולפת מיכל בראשו. כזו עדינה ורכה היא הייתה, לא כמו
האגרסיבית הזו. פתאום הוא מעיף לה סטירה. לא יודע מהיכן זה בא
לו. היא נופלת על החול, המומה. הוא בחיים שלו לא הרים יד על
מישהו. מה היא עושה לי? מה היא עושה? מתפלשת בחול, מייבבת.
"סליחה," הוא אומר, גם הוא כבר רוצה לבכות. בשביל מה הייתי
צריך את כל זה, חושב. למה באתי לפה בכלל. הוא משחזר בראשו את
השיר שכתב פעם למיכל, גם שם, אז, היה ים, והיה חול, והיה כל כך
אחרת.
והים היה לי לכוראוגרף
כותב תנועותיי למחול תחושות סהרורי
והגלים לבשו אותי במלבושים שקופים,
והמים היו במה, והחוף תפאורה
והשמים היו לתאורה
והאור רב, רב!
והייתה היא לי,
קהל של איש אחד
קטנה ואוהבת.
את הזר שהגישה
אספו הקצף והחול
ואני
באתי ושתקתי
ואת מכתבי ההערצה
ראיתי חרוטים בכתב סתרים
על דפי רוח
ולא הייתה תשובה בידי
מדהים, זה השיר היחיד שלו שזכר בעל-פה, והנה פה, כמו היפוך של
מציאות, חושך, והים שחור ולא מזמין בכלל. אני על החוף והיא
במים. כן, הייתה תקופה שמיכל שלו הייתה מעריצה אותו. אבל הוא
לא ידע להעריך זאת. קיבל את אהבתה כמובן מאיליו. הוא קם, מביט
בה, בגלית, ממעל. מסכנה, אבל אני לא נשאר. אני לא אסחף לתוך
הטרוף הזה, שאין לי בו חלק בכלל. למה, למה עזבה אותי מיכל.
מסתובב לכוון העיר הגוועת. אור קלוש מסתמן במזרח, בין מגדלי
המלונות החונקים את העיר ממשב הים. עייפות עצומה נופלת עליו.
הוא מותש מן השעה המאוחרת ומן המאבק המטופש הזה, חסר הטעם.
צריך לכתוב שיר סיום לקטע הזה. משהו על ריקנות. שוב ריקנות.
משהו על אלימות. מדהים אותו שהוא, המשורר, מחפש עכשיו, סהרורי
כמעט, איזה משפט פותח לשיר, שיהפוך את הפאתטיות הזו לדרמה.
"שלום," הוא אומר לה, "אני הולך". היא רובצת על החול, לא עונה.
מתבוננת בו בעודו מתרחק לכוון הטיילת.
איזה מניאק, היא חושבת, איך אני אוהבת אותו בכלל. יורקת הצידה
חול שחדר לפיה. עיניה שורפות מהמלח, ובקושי היא עוקבת אחרי
דמותו המתרחקת. למה הוא לא רוצה אותי. מה לא נתתי לו. זאת
המיכל הזו שתקועה לו בראש. כל השירים המטורפים שהוא כתב לה.
אפילו לא שיר אחד בשבילי. סטירה הוא נתן לי. סטירה. היא מלעלעת
בשפתיה. איי, כואב. ממש כואב. נראה לי שהשפתיים התנפחו. נתתי
לו נשיקה והוא נתן לי סטירה. קר. קר לי ורטוב ומגעיל. ואין לי
מגבת. ואני לבד. ואם מישהו יבוא עכשיו ויאנוס אותי. היא רועדת
מקור ומהפחד המחלחל אליה לאיטו. השתגעתי לגמרי. מה נכנסתי
למים. רק לעשות עליו רושם. הייתי צריכה לדעת שזה לא יעבוד. מה
יש, אני לא יפה מספיק בשבילו? היא מתרוממת על רגליה ומדדה אל
הבגדים המושלכים על סלעי שובר הגלים. איך התפשטתי ככה, מתביישת
פתאום. היא מתנגבת קצת עם החולצה ומתלבשת באיטיות. איזה
עייפות. אקח מונית הביתה. מזל שמחר, או בעצם כבר היום, יום
שישי ואני לא עובדת. לישון. מחר אנסה לפיס אותו. אני חייבת
שיכתוב לי שיר. |