משחק הקלאס. אהבתי אותו פעם. כשהיינו ילדים קטנים היינו משחקים
אותו כי הבית היה שומם וריק, ולא היה מה לעשות בשעות הפנאי
זה לא היה משחק הקלאס האורגינל, אנחנו המצאנו חוקים משלנו.
המשחק היה חייב להתבצע על הראש, כולל הליכה על רגל אחת, ובמקום
לאסוף אבן, היית צריך לאסוף 'ראש'.
ראש היה מושג שהמצאנו. בסוף הרחוב תמיד היינו רואים ראשים
המנותקים מגופם. פשוט ראשים, בלי כל מה שיתחבר אליהם.
על המצח של כל אחד מהראשים היה רשום בקטן את המילה 'קלאס', אז
מן הסתם חשבנו שהראשים הללו מיועדים למשחק קלאס, ושהוציאו אותם
מגופם רק בשביל המשחק.
את משחק הקלאס הייתי נוהג לשחק בזוג, עם חברי הטוב ביותר,
אמיר, שהיה מלך השכונה בקלאס. שנינו היינו הכי טובים, אבל הוא
תמיד היה מנצח אותי.
יום אחד,נפגשנו לעוד משחק קלאס. אמיר עמד לנצח, לאחר שעות של
עמידה על הראש וגלגול מדוייק מאד של ראשי קלאס, שדאגנו להביא
מסוף הרחוב.
בדיוק כשעמד לנחות על שתי רגליו, ולנצח את המשחק סופית, הראש
שלו התחיל לקבל גוון אדום, ראיתי את הורידים שלו משתלבים נהדר
עם האדום של הדם, והם החלו להעשות בולטים ובולטים יותר.
הייתי בטוח שלאמיר יש כישרון חדש, יצירות אומנות עם הראש, אבל
מסתבר שזה לא היה ככה. הראש שלו ניתק מהגוף והתפוצץ באוויר,
בגובה 50 מטר לכל היותר.
התקרבתי אל הראש שלו בבהלה, ושאלתי אותו אם הכול בסדר.
הוא לא ענה לי, לא יודע למה.
לאחר כמה דקות של ניסיון התקשרות איתו, ראיתי את המילה 'קלאס'
מופיעה על ראשו.

מאז יוסי נעשה באופן טבעי החבר הכי טוב שלי, כי הוא היה מקום
שלישי בשכונה. היינו משתמשים באמיר, מלך השכונה לשעבר, כדי
לשחק. היה לו ראש מצויין.

לאחר כמה משחקים גם הראש של יוסי התפוצץ, ממש באותה צורה שהראש
של אמיר התפוצץ. החלטתי שאני לא רוצה לאבד עוד חברים טובים,
ולכן הפסקתי לשחק, עד היום.