אתה מכיר את השבועות העמוסים האלה? שבועות שאתה בחיים לא חשבת
שיגמרו? לעיתים הם פשוט חלק מתקופה ארוכה ומעצבנת, זה נמשך כמו
מסטיק שדבוק לנעל וגם אחרי עשרים רחובות מדביק אותך לריצפה ולא
נותן לך להשתחרר. כשהכל מתערבב ואתה מרגיש כל כך כבד, כאילו כח
צינטרופיטלי מושך אותך למרכז הצרות שלך ולא נותן לך לחיות, כמה
הייתי רוצה שתהיה פה בכדי לדבר איתי עכשיו.
מה אתה עושה ברגעים האלה? חלון ענק, בחוץ גשום, אפילו הגשם לא
יכול להכנס לבועת החיים הלחוצה שלי, אין שם מקום לכלום, כלום
לא יוצא, כלום לא נכנס. יושבת על שטיח ישן, כמה עבר עליו, הוא
בלוי וכבר כל כך מוכר ומאוס, בדיוק כמו הימים שלי שחוזרים על
עצמם, כאילו השטיח והחיים שלי חתמו על חוזה- הם לעולם לא
ישתנו, לעלום לא יגוונו, תמיד ישארו כשהם ולא יזזו ממקומם
הקבוע.
על השטיח רדיאטור, החדר חם. אני נזכרת בך... אתה יודע שתמיד קר
לי, עוד משהו שלעולם לא ישתנה בחיי. אבל היו לי ימים שלא יכלתי
לאיית את המילה קור. הינו שנינו בחוץ והיה לי כל כך חם. רגעי
נוסטלגיה כאלה שאחריהם נופלים חזרה כמו נפילה חופשית חדה לתוך
המציאות. הכל מתקשר לפיזיקה. החיים סובבים סביב פיזיקה, זה
השתלט לי על החיים, מן שליט דקטטורי שלא נותן לי מנוח. מה קרה
לסיפורים שסיפרו לי כשהייתי קטנה? איפה הנסיך שילחם בדרקון?
למה אתה לא בא לשחרר אותי?
וככה עוברת דקה, דקה, הכל נכנס לנוסחאות, יוצא במספרים. אפילו
את השעה הכנסתי לתוך נוסחאה, זו הייתה משוואה, אתה יכול רק
להעביר אגפים אבל שום דבר לא יוצא וכלום לא נכנס.
אז הגיעה השעה שבה הייתי אמורה ללכת לישון, יום ארוך מחר,
ארוך, גשום וקר. מתי כבר קיץ? בקיץ הכל שונה. הקיץ הייתה לי
אהבה והקיץ זכיתי להיות חופשיה, אני מתגעגעת לקיץ. ואז כמו
בסרט ישן התערפלו לי החושים ונרדמתי.
חלמתי חלום, אפילו לא ידעתי עד כמה באמת אני זקוקה למה שראיתי
שם או עד כמה אני רוצה אותו עד שחלמתי את זה, כאילו המחשבות
שלי ניסו לומר לי משהו, זעקו לי להפסיק לחשוב על פיזיקה,
להפסיק לחשוב קר, הכריחו אותי לראות את מה שלא רציתי.
גם לך זה קורה? גם אתה חולם עלינו, על מה שהיה? אני כל כך
זקוקה לזה עכשיו. בחלום, החזקת אותי. הינו בבית החדש שלי, בחדר
שתכננתי עבור הביקורים שלך. אתה נכנסת, פתאום הגעת, הסתכלת
עלי, לעיניים כמו תמיד וראית את מה שאז ראית, גם עכשיו אני לא
יודעת מה זה, אבל זה הרגיש... זה הרגיש שוב כמו חוזה, חוזה
שהעיניים שלנו חתמו שזוג עיניים אחד לא יוכל להתקיים בלי הזוג
השני. אמרת לפתע, מילים ראשונות שאתה מתגעגע, עינך הראו עצב,
שעמום מהחיים, בקשה כזו להפסיק את הבלבול בין הלב למח הם לא
יכלו להתמודד עם זה. ואז התקרבת נעמדת מולי, הנחתת בידי את
המסה הכבדה ביותר שאי פעם פגשתי, כאילו שאלת אם מותר לנו או
אסור. לקחתי את ידי ולטפתי בעדינות את פנייך עם ציפורניי, רק
אתה יודע שרק לך הן בחיים לא יוכלו להכאיב, הן בחיים לא יוכלו
לשרוט את פנייך אשר כל תו בהן ידוע לי. אצבעותי קרבו לשפתייך,
לא הרגשתי אפילו, רק הבטתי בעינך, כשבאתי לומר קלישאה מסרט או
את ההערה הכי חכמה שהייתה לי באותו רגע תפסת במותני ונישקת
אותי, הרגשתי אותך בפה שלי, כאילו זו הייתה הדרך היחידה שלנו
לומר בלי מילים מה שעיניינו אומרות זו לזו. אתה היית הראשון
שנישק אותי, תמיד הנחת אותי, לימדת אותי. אך הפעם לא נתתי לך
להתרחק, כששפתינו נפרדו נשקתי את שפתך העליונה, אחריה את שפתך
התחתונה בכדי לומר לך שאני אוהבת כל דבר בך, ואז נישקתי אותך,
פעם ראשונה שאני יזמתי נשיקה. היית כל כך מופתע, כמו מורה שגאה
בתלמידו על הידע שהקנה לו. לא הפסקת לאחוז בי, הגוף שלי הרגיש
כל כך טוב כשהרגיש את ידך, כאילו התחבר אליו חלק שהיה חסר לו
לסיום הפזל, כמו סגירת מעגל חשמלי, זה היה פשוט מושלם.
בוקר, אני קמה עם חיוך, הרדיו עוד דלוק מהלילה, הגשם לא פסק,
קמה למציאות שלא משתנה. האם החלום לא היה חלום? אולי זו
המציאות? מניין לי לדעת אם השכבת אותי לישון כיסת אותי והלכת
לאחר אותה נשיקה או שאכן זה רק היה הדמיון הפרוע שלי. כשקמתי
מהמיטה ראיתי שעון,מסתבר שאתמול בלילה בטעות בעטתי בו והבטריות
יצאו, הוא היה תקוע על השעה חצות. מונח על ספר פיזיקה, עדות
למעשי אתמול בלילה. מזכיר לי שחיי תקועים בהווה מסוים, זה
לעולם לא ישתנה, אך אני תמיד אהיה בין יום האתמול ליום המחר.
זכרונות מהעבר תקוות לעתיד, אך תקועה בהווה.
גם לך זה קורה?