לא הרבה אנשים מבינים מה שנתן לי השינוי באוכל.
הייתי ילדה שמנמנה מאז ומתמיד. הייתי אוכלת שלוש לחמניות בבת
אחת. הייתי אוכלת שקדי מרק בכוס. הייתי אוכלת חפיסת שוקולד ללא
שום מאמץ. היתה לי מערכת יחסים מעוותת עם האוכל. הוא היה מפלט,
משען, משהו שתמיד היה שם לעודד אותי.
האוכל לא צריך לעודד אותי, ואני לא צריכה להיות ילדה שמנה.
רציתי לשלוט בעצמי, לרסן את עצמי. אבל שקית של ביסלי נראתה לי
יותר חשובה מכוח הרצון שלי, מהאמונה שלי בעצמי ומיכולתי להחזיק
מעמד לבד. הייתי גונבת.
עד שבאה קבוצת התמיכה. ואנשים לא מבינים. אנשים חושבים שאני
סופרת קלוריות. אנשים חושבים שאני בדיאטה. אנשים חושבים שאני
מענה את עצמי. אנשים חושבים שאם כבר אני לא יורדת יותר במשקל,
אז למה לא לחזור לאכול "נורמלי". ואז מה אם בשבילם לאכול חמש
סופגניות בחצי שעה זה יותר נורמלי מלאכול את הכמויות שאני
אוכלת. אני משוגעת. אני לא נורמלית.
אנשים גם לא מבינים למה אני כל כך שבורה אחרי שאני שוברת את
ההרגלים שלי. מבחינתם, זה סתם גילוי אנושיות.
די! נמאס לי. רוצה שהם יבינו, רוצה לספר, רוצה שיקלטו שכל מה
שאני עושה - אני עושה בשביל עצמי. כל קילוגרם וקילוגרם שירדתי
הוסיף סנטימטר שיכולתי לחשוף מעצמי, פיזית ונפשית כאחד.
אבל הם לא מקשיבים. מבחינתם, להאמין שאני סופרת קלוריות קל
יותר מלנסות לחשוב עלי.
תחשבו מה שאתם רוצים.
אם אתם אוהבים אותי - תקבלו אותי כמו שאני.
ובין השאר, אלו שש ארוחות קטנות ביום.