"יש לך גוף יפה", הוא אומר לי, כמו מפחד להתחייב ליותר מזה.

אנחנו ביחד והוא לבד. בראש שלו הוא מחשב את הנשיקות, בודק
זכאותי לאחת נוספת, והכל, רק בכדי לא לצאת חייב. במכונית
שלו, בדרך חזרה הביתה, זכיתי למחמאה נוספת. "את עוד תגיעי
רחוק", הוא אמר לי "את חכמה".

האמת, אני לא יותר טובה ממנו. גם אני מחשבת הכל בראש, מפרקת
ומנתחת כל מחמאה, כמו בודקת שינוי במדיניות שלו. ובכל מילה
שהוא מבטא, תרה אני אחר סימנים של קירבה.

"את כל כך יפה", הוא דואג להזכיר לי, בוחן את התגובה שלי,
בודק האם אתקרב יתר על המידה, דואג להדגיש את המילה יפה,
מרחיק אותה משאר המשפט, מבהיר לי במבטיו שהוא אינו מתכוון
להגיד דבר מה נוסף. אנחנו שותקים.  

נפדרנו באותו רגע אומלל, והוא אמר לי "זה לא את זה אני",
משפט שמרוב שימוש כבר אינו ראוי להכלל בשפה. והוא, בשביל
להשאיר את הדלת פתוחה, דאג לנשק אותי ולהגיד שהוא יתקשר.