התנתקות הגלגלים מהאדמה, הסברי הדיילת על אמצעי הבטיחות
המתקדמים במטוס גרמו לי לשקוע בנמנום ולחשוב על החופשה שביליתי
באיטליה, היה בא מאין קסם מוזר, קסם אשר הזכיר לי את ימי
ילדותי בירושלים, ירושלים של ימי קום המדינה לא העיר אשר חוברה
לה יחדיו, לא בירת הנצח של ישראל אלה עיר מנדטורית עם שכונות
אבן המקיפות אותה.
אני זוכר את השכונה שלנו שהורכבה מערב רב של יהודים, בנים
להורים שעלו מגרמניה, יהודי ירושלים הספרדים ומשיח אף אחד לא
זכר מאיפה הגיע משיח גם לא ותיקי השכונה, אלה אשר חזרו וספרו
בשבחיו של הנדיב, נדמה כי משיח נבנה עם השכונה הוא וחמורו הלבן
עובר ברחוב הראשי מצלצל בפעמון וצועק בגרון ניחר "קרח קרח" אנו
ילדי השכונה היינו עוזבים את משחקי הכדור וחמש האבנים רצים
אחריו בתקווה שיעצור יספר לנו מסיפוריו על ירושלים ואולי ייתן
לנו חתיכת קרח ללקק.
גדלתי בבית יקי טיפוסי, אבי עבד כרופא פנימי באחד מבתי החולים
בעיר ואימי לימדה פסנתר, אני ואחותי הקטנה מרים העברנו את ימי
התום של ילדותינו במשחקים ברחבי השכונה, בשנה לאחר הבר- מצווה
כאשר למדינה מלאו עשר נעשתה מרים חולה בהתחלה חשבנו שהיא משחקת
משחקים ולא רוצה לצאת ללכת לבית ספר, יותר מאוחר אבא הבין שזה
הרבה יותר חמור היא נעשתה חלשה יותר ויותר היא אכלה מאט ולא
יכלה לצאת מהמיטה בכוחות עצמה.
לאבא ואימא לא היה זמן בשבילי עכשיו אבא היה עסוק בעבודתו בבית
החולים ואימא ישבה לצד מיטתה של מרים בבית- החולים אני נשארתי
לטפל באחזקת הבית לדאוג לניקיון ולבישול הארוחות לאימא אשר
הייתה חוזרת בשעת לילה מאוחרת.
בזמן שנותר לי אני זוכר שהייתי הולך עם משיח ברחוב עוזר לו
בסחיבת גושי הקרח הכבדים ובטיפול בחמורו, משיח היה אדם ללא גיל
בעל זקן ארוך, לא הייתה לו כל משפחה בשכונה ולמעשה לא ידעתי
אפילו איכן הוא מתגורר,
כל ערב בשעה קבועה הוא היה מגיע לשכונה וצועק "קרח קרח" לאחר
סיום עבודתו היה מתיישב בשולי השכונה בצל הברושים מנתק את
חמורו הלבן מהעגלה, וכאשר מצב רוחו היה טוב היה מספר לנו את
סיפוריו הקסומים על הבריטים, הטורקים ועל אלו אשר קדמו להם על
עצמו לא סיפר דבר, לא מאיפה בא ולא היכן משפחתו, אך נדמה שהוא
חלק מהעיר ירושלים ומלווה אותה לכל אורכה.
 
מחלתה של מרים המשיכה להיות קשה ולבסוף אבא החליט להטיס אותה
לטיפול אצל רופא בארצות הברית, באותם הימים לא הבנתי את עצם
העניין של להטיס לטיפול בארצות הברית אבל האמנתי שהכל יסתדר
ונחזור לבסוף להיות משפחה רגילה כמו בימים לפני המחלה, כאשר
חלפו הימים ואבא לא חזר התחלתי להבין את חומרת העניין מה גם
שאימא יצאה לחפש עבודה, דבר אשר לא היה מקובל כלל וכלל.
באחד הימים כאשר אזרתי אומץ ניגשתי לאימא, היא סיפרה לי יש
סרטן והיא לא תחלים לעולם, כעבור זמן מה חזר אבא מרים אמנם לא
חזרה איתו אבל הוא הביא לנו מקרר חדש, מקרר על חשמל.
לאט לאט חזר הבית לשגרה, אבא חזר לעבודה ואימא הפסיקה להזכיר
את מרים, אך בכל זאת היה חסר לי משהו, צליל מסוים, נדמה כי
שכחתי ממשיח, יצאתי באותו ערב אל השכונה חיפשתי אצל הברושים
ולא היה זכר למשיח.
נחיתת המטוס ומחיאות הכפיים החזירו אותי באחת למציאות, למשפחתי
המחכה בשולי הטרמינל, במתנות אשר הבאתי, אך דבר אחד המשיך
להטריד אותי גם שנשקתי לאשתי משיח לא בא.