היא עמדה מולי, מביטה בי בעיניה החומות,
שנצצו בעקבות אין ספור דמעות.
"את החברה הכי טובה שלי" היא אמרה,
"בבקשה אל תספרי להוריי וגם לא למורה!".
ואחרי שנשבעתי לשתוק ומהחדר בוכה היא יצאה,
ראיתי את החיוך הערמומי בהשתקפותה במראה.
ונזכרתי שהיא תמיד שיקרה לי, תמיד,
ומחשבותיי נדדו לעבר ולעתיד.
וראיתי אותה בעוד כמה שנים טובות,
עם ורידים הרוסים ועיניים צהובות.
ואני עומדת מאחוריה, כמו הד צל או עשן,
וצועקת לה ש"הכל התחיל מקטן!".
ובלחי רטובה ולב קרוע,
אני חוזרת לעבר הלא רחוק-לפני שבוע.
אז כשגיליתי את האמת,
והיא ביקשה שאשתוק וגרמה לי להתלבט.
את ההחלטה קיבלתי עם הרבה כאב,
רק כשהיא נשבעה עם יד על הלב,
ש"רק פעם אחת, בחיי!",
פעם אחת יותר מדי...