האינדוקטרינציה הסובייטו-מפאיניקית של פעם
אומרת שאת צריכה להיות
רזה וגבוהה, צחת דיקציה וצחורת תווים, הגיונית,
בעלת פרופורציה (גופנית ונפשית) אה-לה דירר ובוטיצ'לי
בהירה בתווים ובשיער ובהשקפות ובתכסיסים,
מתבטאת טוב הרבה יותר ממה שאת מבשלת
מרגישה הרבה יותר ממה שאת מסוגלת לומר,
שקטה, מחושבת, קרירה
ובעלת יחס רציונלי
למין (ובכלל).
הדם המרוקאי הצועק שלי טוען
שלא נורא אם יהיה לך קצת עודף,
בגוף, ובלב, בעיקר,
שצריך להיות לך שיער ארוך וג'ונגלי ואפל,
ששפת הגוף שלך חשובה יותר ממה שתאמרי
שתהיי גחמנית ומתפנקת בלי פרופורציה,
נוכחת, מורגשת, סמיכה, חמה-עד-בוערת
שתשגעי אותי, שלא תהיי מסוגלת שלא אחשוב עלייך
חצי של שישים שניות, שיהיה לאוכל שתבשלי טעם כמו
למרכז העונג הורדרד של רצונך לעשותי שלך,
שתשתמשי בגוף שלך כמו נשק, כמו אזיקים
לכבול אותי אלייך
שלשכב איתך ירגיש לי
כמו לעלות, בחפץ-לב, עם מכשפה,
על מוקד, באש:
והנשים בחיי כך או אחרת ולא
גם כך וגם אחרת, או לפחות לא במידה
שתגרום לי להכריז על תום הקונפליקט:
מה יהיה?