מדענים אומרים
שעוד חמישים אלף מליון שנים
ייגמר המימן (או מה שלא יהיה שנשרף שם)
בשמש
והיא תגווע -  
ותיכבה, הופכת, תוך כדי כך,
ליהלום שחור.
מאז ששמעתי את זה
אינני יודע את נפשי מרוב צער -
מה יהיה, עוד חמישים אלף מליון שנה
עלי ועל שיריי?
כל העמל הזה, לשווא?
אבל תוך שניות אני מתפכח מבכי-הקוסית הזה
ומתעשת:
איש תמידי וחיוני כמוני איננו יכול להיגמר, ככה סתם,
סתם בגלל שבאיזו שמש מזורגגת
נגמרו חומרי הבעירה.
זו בעיה שלכם:
אני, תוך כדי מציאת פתרון מבריק וגאוני
(שאינני רוצה להתעכב עליו כעת, זה ארוך מדי לשיר)
אשב עם דיוגנס אריסטופנס וסופוקלס
על מדרונותיו המוריקים של איידה,
שותים אוזו ומעבירים דחקות
על חשבונן של האלות, רצוא ושוב,
בגלימות שקפקפות,
להשלים איזו משימה שמיימית, לפצוע את זה
ולהגן על ההוא
ובלילה, כן, בלילות,
בכחוס יקבל את הפיקוד
ויהיה כיף בערימות
ואני אצחק (שניה לפני שארדם
מכוסה במיץ דגדגנים אלתי
ויין),
לטיפשותי שמכבר -
לדאוג ככה בגלל
קצת מימן, ושמש,
וקץ כל הקיצין
והשירה
שלי.