הפעם הראשונה בה חשבתי שאני הולכת לאבד את הבתולים שלי, הייתה
בגיל 13. זה היה בטיול שנתי לצפון, כשהייתי בכיתה ח'. ישבנו כל
הבנות בחדר ולפתע נכנסו הבנים. הבנים שחוץ מלבקש ממני מחברת
כדי להעתיק שעורים, או איזה מן "פסססס שירלי, תרימי את המבחן
שלך קצת" השתדלו שלא להחליף איתי מילים מיותרות.
אני כהרגלי הייתי שקועה באיזה ספר ולא בדיוק שמתי לב למתרחש,
עד שדני מזרחי החתיך של השכבה התיישב על המיטה שלי ושאל "נו
שירלי, מה קורה? עושה חיים?" אני שלא הייתי מורגלת במעיין סמול
טוק שכזה, התחלתי לגמגם וכל מה שהצלחתי להוציא מהפה היה משהו
כמו "חיים, בטח, עושה חיים, כן...".
דני הסתכל עלי והתחיל לצחוק צחוק שחושף את השיניים החתיכיות
שלו. אני הייתי פשוט בהלם טוטאלי. פתאום כבה האור. בהתחלה
הייתה שתיקה. אחר כך התחילו מעין צחקוקים של מבוכה ואני חשבתי
לעצמי, "זה זה" פשוט הייתי בטוחה שדני מזרחי, החתיך של השכבה,
הולך לנצל את החשכה כדי לקרוע מעלי את הבגדים ולדפוק אותי.
כמובן שזה לא קרה. הבנים החלו בתחרות גרעפצים והבנות צחקקו
למשמע כל גרעפץ וגרעפץ.
כשנדלק האור, דני פשוט קם מהמיטה שלי בנונשלנטיות ועבר למיטה
של מיכל היפה.
מאז היו רגעים רבים בחיי שבהם חשבתי "זהו זה, עכשיו זה עומד
לקרות, אני הולכת לגלות על מה בדיוק מדברים כל הזמן, או יותר
נכון לא מדברים בכלל".וכשזה הגיע, זה היה שונה מכל דבר
שדמיינתי...
מעולם לא נחשבתי ליפה. תמיד כשרצו לדבר על המראה שלי השתמשו
במילים מיוחדת, אקזוטית וכל מיני תיאורים שכאלה, אבל אף פעם
לא יפה. למרות העובדה הזאת, ולמרות "הייסורים" שעברתי בילדותי,
מחזרים לא חסרים לי. כשהתחלתי להבין בדיוק איך עובד כל העסק
הזה של בנים בנות, בערך בגיל 15, השתנתי בהדרגתיות מחנונית
חרשנית לחיה חברתית. הייתי פשוט כל כך צמאה לחברה של בנים.
והיה לי המון מה להשלים. עקב העובדה שכל דפוסי ההתנהגות שרוב
חברותי החלו לרכוש בגיל 12, אני רק התחלתי ללמוד בגיל 15.
אמנם אם מסתכלים על זה בצורה כוללנית, לא עברו כל כך הרבה שנים
מאז גיל הנעורים שלי, אולי קצת יותר מעשר. אבל בעיני זה נראה
כמו נצח. גם כשאני מנסה להיזכר בכל מיני דברים, כל מה שאני
מצליחה לדלות מזיכרוני זה סצינות קטועות של חוויות שונות
שעברתי. תמונות מעורפלות שלדמויות בהן אין פנים ואין קול.
הפסיכולוגית שלי היתה אומרת שהכל עניין של הדחקה ועם קצת
היפנוזה הכל יצוף מחדש. אבל אני אומרת שלכל דבר יש סיבה ואם
המוח שלי מעדיף שלא לשדר לי דברים מסוימים, כנראה שיש לו סיבה
טובה ואני עם מוחות, מעדיפה שלא לפתוח חזיתות. |
