כשלריסה תמיד מספרת לי על איך שהחבר שלה לשעבר מטלפן אליה
לפעמים, אפילו שכבר יש לו חברה אחרת, ומזמין אותה אליה, אני
נגעל.  
אני מעקם את הפנים שלי אחרי שהיא שואפת את הסיגריה הזולה שלה
ואומרת ש"מה? אז אנחנו מעבירים ביחד את הזמן.  מה יש?".
מבחינתה ללכת ולהזדיין איתו ואח"כ לשכוח ממנו לשבוע זו בכלל לא
סוגיה שיש לדון עליה. בטח שלא כשהיא מרוויחה מכל העניין כי היא
שונאת את ההורים שלה ומעדיפה לישון אצלו מתי שרק אפשר. אלא אם
הוא מעצבן אותה, כמובן.

כשהיא עזבה אותי סיפרתי ללריסה איך זה קרה. לריסה אמרה לי שאני
צריך להתחיל לחיות כמו הילד בן העשרים שאני.
כבר הייתי מוכן להתחיל מחדש. ובשניה שיצאתי החוצה לשאוף אוויר
טהור קיבלתי ממנה הודעה שהיא מתה לישון מחובקת איתי.

אני נזכר באיך שאני צועק על לריסה אחרי שהיא חוזרת מעוד לילה
אצל השמן.
אני נכנס למכונית ומעמיד פנים שאני לא חושב על ללטף לה שוב את
הבטן שלה אבל אני כמעט עושה תאונה.
לישון אפשר לעשות גם עם בגדים, אני מנסה לשכנע את עצמי, אולי
אנחנו נדבר קצת ונספר מה קרה אחד לשני בשבוע האחרון.

לריסה אומרת שהכי כיף זה קשר בלי מחוייבות. בלי רומנטיקה. בלי
רגשות. היא יכולה להפסיק מתי שהיא רוצה.
אני כועס על איך שהיא חושבת ובועט לה את הקופסת סיגריות לתחתית
המדרגות.  את לא קולטת שאת מכורה לקשר המעוות הזה בדיוק כמו
שאת קשורה לסיגריות שלך?
היא ממשיכה לעשן בנון-שלנטיות את הסיגריה שנמצאת בין האצבעות
שלה, מחייכת לעצמה. כשאנחנו קמים לחזור לעבוד היא מרימה את
הסיגריות מהרצפה.

נכנסתי לבית שלה והיא נישקה אותי.
בבוקר, כשנסעתי בחזרה הביתה הרמתי טלפון ללריסה ואמרתי לה
שתהנה בסופ"ש עם השמן.