מחלתך נגעה ברצפות אוויר,
שהחדירו תחתיהם קרני אור רגעיים,
כי ידעו מילותייך את דעת מוחך.
רפה מוח הוא האדיוט שלא מבין אותך,
כי כדורי בריאותך השפיעו לרעה.
כינשוף בלילה תחת שמיכה ממולכדת,
בין ענפים מסועפים ומופקרים,
לכדת את עצמך בציפורניים חדות,
ממולאות מלט שהתקשה ונסדק עם השנים
ללא יכולת להזיז זרועותיך לחיבוק.
העלת גבה כי חשבת צרות,
היית היחיד בשמלת כלולות,
בודד בין קשרי חייך,
מחפש ישועה בין פירורי
מילמולך שלא שמעו יתושיי חייך.
וראשך מונח על הכר הרך,
תחת שטיח כניסה ארוך
כשברקע אין ספור צילצולי פעמון.
סערת,
בערת,
צעקת,
נרגעת.
נגעתי בך,
כשהיית אתה. |
