"זה היה לילה זוועתי", אני מנסה לשכנע אותך באמיתות הדברים
בהדלקת סיגריה שנייה ברצף, כי אם זו שנייה ברצף, סימן שמשהו רע
מאוד או טוב מאוד קרה, כרגיל, כשזה נוגע אלי, אתה יודע שזה
משהו רע מאוד.
אתה רגוע, מתפרס על המיטה עד כמה שאתה יכול ושולח אלי מבטים
מחייכים בעיניים הכחולות והמבינות שלך.
"חלמתי שאתה לא קיים בעולם", אני מהססת ומודדת מילה מילה שאני
מעיזה להוציא מהפה.
אני שותה שוט שלישי של וודקה ומאפרת בכוס הקפה הרבע ריקה,
ששוכבת על שולחן הזכוכית שלך,
מביטה בצללים, שיוצרים התריסים על הקיר המוכתם רק בכדי להימנע
מהמבט, שאני יודעת שמכוון אלי עכשיו.
"באמת", אני מוסיפה בשכנוע עצמי של הכנת עוד ראש, כהרגלי,
מפזרת שאריות טבק ונרקוטיקה קלה על הסדינים המוכתמים גם כך
ומרגישה אשמה מאוד.
"חלמתי שאני מחפשת את אהבת חיי ועמוק בפנים אני יודעת שהוא לא
שם ושאני אצטרך לחפש אותו לעד ובטח גם אאלץ להתפשר ובכל זאת לא
אמצא", אתה מסתכל עלי במבט ששמור רק לסיפורי חלומות הזוים,
ומוריד את הראש השלישי שלך בכדי שתוכל להתרכז בי ורק בי.
"איפשהו בחלום הרגשתי אובדן, חלל, כאילו ידעתי שהיה לי משהו
טוב והוא נעלם ועכשיו... עכשיו לא נשאר כלום יותר."
אני נלחמת בשרידי החלום, שלא מוכנים להרפות, נלחמים בצלליות
תודעתי כמנסים להתדפק על דלתות, שסגרתי כל כך מזמן.
אתה מחייך אלי את אותו חיוך מוכר, ומוזג לי עוד רבע כוסית.
"מזל", אתה מפנה את פניי לכיוונך, "שזה היה רק חלום".
אני מרגישה את ההקלה בחזה, נושמת עמוק יותר, מכניסה ומוציאה
אוויר, אולי כי עכשיו מותר.
אני מסתובבת על צידי, מחכה שהסחרחורת תעלם מעט, ומבקשת ממך
בקול עייף להעביר לי סיגריה,
עייפות של הקלה נופלת עלי לאט ואני מרגישה כובד בכל איבריי,
כאילו מבקשים גם הם לנוח קצת מכל העומס הרגשי המיותר הזה.
"רק חלום", אני ממלמלת לעצמי, ומרגישה את ידיך המגוננת נשענת
מעלי, לישון.

אני קמה לאט, מנסה לגרד שאריות שינה מעיניי ופותחת אותם לאט,
מתרגלת לצללים מחודשים על הקיר, ולתזוזות רוח הבוקר מחוץ
לחלון, מתמתחת לאט, בחשש, בעצלנות ששמורה רק לבוקר.
אני מסתובבת לאיטי לצד השני של המיטה, הסדינים מתוחים, נקיים,
ריקים מאוד, ושמש בוקר נוחתת עליהם בקרניים חסרות התחשבות.
אני מקללת, הריקנות חוזרת לתוכי, חלל לא ברור של משהו, שהיה
ונתלש.
שוב החלומות האלה, לעזאזל.