אני שותה קפה כאילו אני שואבת את החיים שלי מתוך הפתח הקטן
שבמכסה. כאילו זה מה שיציל אותי. וזו רק אשליה. בסך הכל נס על
חלב. ובכל זאת אי אפשר לישון ברכבת. הדרך לבאר שבע כל כך יפה.
הרבה יותר מהדרך לחיפה. השדות של האבטיחים הקטנים,
שמש-בין-עננים ושדות החיטה הקצורים שנראים כמו זהב. נשמע כמו
סתם משהו שכותבים, אבל בשמש אפשר להישבע שזה זהב אמיתי. או
זיוף ממש טוב. לפעמים אני חושבת על עצמי - שאני זיוף ממש טוב.
יודעת קצת מהכל והרבה משום דבר. ובכל זאת מדברת הרבה. הרבה
רעיונות ומעט מאוד עובדות בשטח. אולי אני מסתובבת עם האנשים
הלא נכונים. אני מרגישה קטנה ליד אנשים שיודעים הרבה. אין לי
מושג איזה עננים אני רואה עכשיו, אבל אני יודעת איך הקרניים
שיורדות לאדמה מבינהם גורמות לי להרגיש. מטאורולוגית, ממש.
אני אפילו לא יודעת למה הנס על חלב מתהפך לי בבטן עכשיו. כבר
שנה שלמה שאני לא יודעת למה כל דבר שאני אוכלת מתהפך ככה.
אפילו נתתי לרופאים לבדוק. "הבעיה היא נפשית", אבל פה אני
מגבילה את סוג הרופאים שאני מוכנה ללכת אליהם.
חברה שלא דיברתי איתה כבר הרבה זמן, פעם אמרה שהיא רוצה שימשהו
יפרק אותה וירכיב אותה מחדש. אצלי צריך רק לבנות. לכל דבר קטן
שאני יודעת יש משמעות, אבל לא בשבילי. לא, זה לא מספיק בשבילי.
אני אשמח יום אחד לפתוח אנציקלופדיה או איזה ספר אחר ולאמת
לעצמי בראש את התמונה שיש לי בקשר לאנגליה. או לשני הסרטים
שראיתי לאחרונה, שמדברים על תקופות שאני לא יודעת עליהן כלום.
משהו קרה בגרמניה, וזה אפילו לא היסטוריה - אני חייתי אז. אני
מאמינה שאנשים לא צריכים לנסות להיות משהו שהם לא. שאם הם יהיו
אמיתיים, רק אז הם ימצאו את האנשים שמתאימים להם. לאחרונה אני
תוהה מה הכיף שבלהיות אמיתי.
אני עוזבת את הצבא ביום שבו אני אפסיק להתרגש מעננים.
11/8/03 |