כשהשמש זרחה על היום האחרון בחייו, הוא רק רצה להישאר במיטה.
"אני גם ככה עומד למות, מה זה בכלל משנה?" הוא צעק דרך הכרית
כשאימא שלו ניערה אותו. "קום, קום כבר, קום," היא אמרה תוך
התעלמות בוטה מהבקשה הרציונלית שלו. אבל אימא אף פעם לא הייתה
רציונלית.
הוא קם מהמיטה בפעם האחרונה, התקלח בפעם האחרונה, התגלח, צחצח
שיניים, שם דאודורנט - הכל בפעם האחרונה. הוא התלבט בפעם
האחרונה מה ללבוש, ובפעם האחרונה שוב החליט ללבוש את אותו
ג'ינס מקומט ואותה חולצת טריקו מקושקשת ואותן נעלי ספורט
דהויות, שכבר חיכו להחלטה המתבקשת בפינת החדר. הוא נתן נשיקה
לאחותו הקטנה בפעם האחרונה, ירד במדרגות בפעם האחרונה, נתן
חיבוק לאימא ואמר בוקר טוב לאבא, הכל בפעם האחרונה. הוא התיישב
לשולחן בפעם האחרונה, ובפעם האחרונה בהחלט הוא אכל את דגני
הבריאות שאימא התעקשה שיאכל, כאילו שזה משנה משהו.
הוא שמח שזאת הפעם האחרונה. היה משהו מאוד חגיגי בבוקר הזה,
הבוקר האחרון שלו. הוא לא ממש ישן עד שקם, הוא ספר את השעות
שלו בהנאה. שעה אחת האחרונה, שעה שתיים, שלוש וארבע האחרונות.
בסוף הוא פחד שלא יספיק לישון בפעם האחרונה, ולכן בפעם האחרונה
פשט בגדים ונכנס למיטה. הוא הביט בפעם האחרונה בשעון המעורר
ולקח שאיפה אחרונה של אויר לפנות בוקר.

אל תטעו, שחר לא היה חולה, לא נכה, לא גוסס. לא היה על ראשו
פרס של המשטרה או של המאפיה, איש לא נטר לו טינה אישית או
קיבוצית. העולם לא היה על סף חורבן, אנשים לא רצו בפאניקה
ברחובות. רק שחר ידע, ידע לבטח, שזהו יומו האחרון, כאן, אתנו.
לא היה פה שום מקום לרשלנות רפואית או טעות סטטיסטית. בחדרו
היה חוזה משפטי חתום. שחר עמד למות, היום, בשעה 23:59, ללא כל
כאבים או גסיסה. בשניה אחת ליבו עמד להפסיק לפעום, ללא שום
תקווה להחייאה בעזרת צינורות גומי או מכונות מתכת.
שחר מעולם לא אהב לחיות. הוא לא אהב לקום בבוקר, לא אהב את
היום, לא אהב את העולם בו הוא חי, לא את המצב, לא את השפה, לא
את האנשים שהקיפו אותו, לא את עצם קיומו. הוא לא סבל, לא קיטר,
לא התלונן. הוא פשוט לא אהב. מהרגע שהוא זוכר את עצמו הוא זוכר
שחשב על היום בו עיניו ייעצמו לאחרונה, וליבו ייעצר לעד. בגלל
זה, הוא כן אהב ללכת לישון. תמיד בתפילה קטנה שזהו יומו
האחרון, תנומתו האחרונה. אבל רק עכשיו משאלתו עמדה להתגשם.
הרבה אנשים מצאו את זה מופרע שבחור צעיר בן 18 לא אוהב את
החיים עצמם. "בשיא פריחתו," הם התלחשו מאחורי גבו, "והוא לא
אוהב את החיים? הייתי נותן הכל כדי להתחלף עם הקוטר הזה," הם
היו נאנחים בלבם. ושחר, מצדו, היה מוכן הרצון להתחלף עם כל בן
שמונים גוסס, עם כל קשיש על ערש דווי.

שחר לעס לאט את דגני הבריאות, למרות שלא אהב את הטעם הוא סיים
את כל הקערה, ובינתיים חשב על דברים נוספים שלא אהב. הוא לא
אהב אור או חושך, ים או יבשה, טעמים או עוינות. לא אהב לשחק
במחשב או לקרוא ספר, לנגן על גיטרה או לעשות כושר.

כשהוא ראה את המודעה בעיתון לפני כמה שנים טובות, הוא הבין שזה
בדיוק מה שחיפש כל חייו. "נמאס לך לחיות? צלצל אלינו, השיחה
עלינו!" נכתב בתחתית העמוד של העיתון שלא אהב. הוא הראה את
המודעה להוריו. שניהם ידעו שמשהו ולא בסדר עם שחר, משהו פשוט
לא עובד. אבל ההפתעה הייתה גדולה מדי.
"הרמז הראשון," אימא שלו כתבה מאוחר יותר ברב המכר שלה, "הוא
שבחדר שלו היה רק מזרן. הוא לא רצה שום דבר אחר - לא מצעים, לא
ריהוט, לא בגדים, לא מכשירי חשמל, לא כלום. מזרן. אבל הנוער של
ימינו... לך תדע..."
אחרי שהתגברו על הזעזוע הראשוני נכנסו הוריו לזעזוע משני.
דווקא למשפחה שבה הסקרנות והשאפתנות הם נכסי צאן ברזל, נולד
ילד כזה... בטטה. ואפילו בטטה הוא לא היה, כי שחר לא אהב
להתבטל, או לנוח, או להשתעמם. הכל נראה לו כל כך מיותר. אחרי
הזעזוע המשני, והמיני-זעזועים שבאו אחריו, הזעיקו של שחר
(שהתברכו בממון רב), את טובי הפסיכולוגים מהעולם כולו. גם
פסיכיאטרים, קרדיולוגים, אורתופדים ואורתודנטים - אבל שחר לא
סבל מדיכאון, סכיזופרניה, מום בלב, פריצת דיסק או אפילו עששת.
שחר היה בחור בריא ויפה-תואר.
אז הוריו המודאגים של שחר טיכסו עצה מתוחכמת. "נעשה עיסקה,"
אמר אביו ערב אחד כשישבו כל המשפחה ליד השולחן. "תן לנו שלוש
שנים. אתה בן 15 היום, תן לנו שלוש שנים, ואנחנו נעורר את
העניין בחיים, מסכים?" בלית ברירה שחר הסכים לעסקה. הוא תמיד
חשב שלהתאבד ממש זה עסק מאוד מסובך ומעייף. בינתיים הוא גזר את
המודעה ושמר אותה כל הזמן בארנקו, שהיה ריק ממילא.

שחר סיים את ארוחת הבוקר האחרונה ועשה סיבוב אחרון בבית. בסלון
עוד נותרו שיירים למאמצי העל שההורים שלו עשו במטרה להציל את
בנם הנמוג. הם רשמו אותו לבית-ספר מיוחד, בו לימדו רק מקצועות
מעניינים, כמו רוק כבד או קומיקס או תולדות הסמים, ולא היו בו
בחינות או שיעורים. זה לא עזר. שחר הלך בחוסר רצון לבית-ספר,
לא דיבר עם אף אחד ולא עשה שום דבר.
אחר כך ההורים שלו ניסו להפגיש אותו עם ילדים שיוכלו לשנות
אותו. הם פנו לילדים הכי פעילים ועסוקים בביה"ס וביקשו מהם
שיבלו קצת עם בנם. מדריכים בתנועות נוער, מתנדבים, אומנים,
פעילים חברתיים - מכל הסוגים, עלו לרגל לחדרו השומם של שחר,
דיברו אתו קצת, אך ללא הועיל. לפעמים ההשפעה הייתה הפוכה -
שיחה קצרה עם שחר ייאשה אותם כל כך, שהם בעצמם נכנסו לדיכאון.
בחורה אחת אפילו, שלא נדע, התאבדה.
אחר כך אימא של שחר החליטה להתערב באופן אישי. היא עזבה את
משרתה הציבורית הבכירה שהיא כה אהבה, והקדישה את כל זמנה לשחר.
קנתה לו כל מה שרק אפשר לחלום עליו - החל מספרים ומשחקי חברה,
וכלה בדירה פרטית ומכונית. במשך שנה היא גם טיילה אתו בכל פינה
על פני גלובוס - ביקרה בכלא תר, בכל אטרקציה. כלום לא עזר.
נקודת האור הראשונה הייתה כששחר פגש קיבל צו ראשון. אימא הייתה
מוכנה להישבע שהוא היה ממש נלהב לקראת הגיוס - היא משוכנעת שזה
בגלל שהוא רק היה זקוק למסגרת מלאה, הוא טען שזה בגלל שקיווה
ששירות קרבי יקרב את הקץ המיוחל. אך הצבא, למגינת ליבו של שחר,
נאלץ לוותר על מוכנותו ויכולתו - לאחר השיחה עם הקב"ן הם סירבו
אפילו להכניס אותו לבקו"ם.
נקודת האור השניה הייתה נגה. הוא נגה הוא פגש כשטייל ללא מטרה
ברחובות ת"א. כשהוא הביא אותה אתו הביתה ואפילו טרח להציג אותה
בפני משפחתו, אימא כמעט התנפלה על נגה בנשיקות, שכן סופסוף הבן
שלה הבריא. בכל פעם שהם היו נכנסים לחדרו היא הייתה מצמידה
אוזן לדלת ומקשיבה למילות הקסם שהיו אמורות להציל את בנה
העייף, אך אלו בוששו לבוא. נגה הייתה בחורה מקסימה לכל הדעות -
שנונה וחכמה ונחמדה ומצחיקה, כאלו שבנים אחרים היו נותנים את
העולם בעבורה. נגה הבינה את מה שהוריו של שחר סירבו לקבל,
מתוקף היותם הורים מודאגים - את שחר לא יצילו. אפשר רק לשתוק.
שעות ארוכות שחר ונגה ישבו ושתקו, התנשקו, לפעמים שכבו. נגה,
מסיבה לא ברורה גם לה, אהבה את שחר מאוד, וגם שחר היה אומר לה
שהוא אוהב אותה. אבל החיים לא השתנו.

שחר עזב את הסלון ויצא החוצה לחצר. השמש האירה כבר בחוזקה יום
קיץ חמים. הוא צנח על מדרגות הכניסה והציץ בשעון הישן שלו. נגה
קבעה אתו כאן בעשר.

בחלוף שלוש השנים שלף שחר את המודעה הישנה. הוריו כבר הרימו
ידיים ונתנו את הסכמתם. שחר הוזמן למשרדי החברה. הכתובת הייתה
"פארק המותרות" - פארק ענק שהיה מלא בכל חלום שאי-פעם העלתם -
מתקני לונה פארק, חנויות ממתקים אינסופיות, ביתני משחקים,
ספריות, אולמות קולנוע ואפילו "מכון בריאות" בפינה המרוחקת.
אבל כל אלה לא דגדגו את קצה רצונו של שחר, שנעצר רק פעמיים,
וגם זה רק בשביל לבדוק את השילוט. המשרד עצמו שכן באגם בלב
הפארק.
במשרד הצף איש חייכן בחלוק לבן שאל אותו כמה שאלות טיפשיות ואז
החתים אותו על טופס ויתור חיים. שחר ויתר על כל זכות לחיות,
ובתמורה הובטח לו שהוא ימות. השניים לחצו ידיים בחום, ושחר
אפילו חייך. החודש האחרון של חייו התחיל, חודש שעבר כמעט כמו
כל שאר החודשים. שחר ונגה המשיכו להיפגש, אימא של שחר שבה
למשרתה הבכירה. שחר דאג לכתוב מכתבי הסבר לקרוביו ומכריו,
ואפילו דאג לכתוב צוואה סודית בה מאוד השתדל להסביר מדוע עשה
מה שעשה ועד כמה הוא מתנצל אם גרם צער או מכאוב, וזהו. הימים
חלפו, ולבסוף היום האחרון הגיע.

השעה הייתה כבר אחת עשרה. לשחר לא היה ממש אכפת שנגה הבריזה לו
(בפעם הראשונה מאז שהכירו), אז הוא יצא לטיול קצר. ירד אל הים
ועלה אל הסנטר, ירד חזרה לאלנבי וטיפס ליפו. הלך המון וחזר
יותר. בשש חזר הביתה. "נגה... התקשרה?" הוא שאל בסתמיות את
אימו שישבה בסלון וראתה טלוויזיה. שאלות כאלו עוררו אצלה בעבר
שבבי תקווה, אבל היום נותרה רק נסורת של ייאוש. "לא," היא פלטה
מבלי להפנות את ראשה.
אז שחר יצא לסיבוב נוסף. אל ביה"ס, אל הפארק בו ישבו, אל בית
הקפה. כבר מזמן הוא לא קבע לעצמו יעדים כלשהם, אבל הוא הרגיש
שהוא רוצה להיפרד. רצון כבר באמת בקושי היה לו, אבל ככל שהשעות
נקפו, הרצון גבר. לקראת תשע בערב, הרצון התחלף בצורך. לקראת
עשר, הצורך התחלף בהזדקקות. בעשר וחצי הוא כבר חיפש אותה
נואשות. באחת עשרה הייאוש הציף אותו שוב והוא שב הביתה. על
מדרגות הכניסה לבית היו מסודרים חפצים.

פרח, ספר ילדים, סוכרייה, פנס, טייפ ותמונה. 'הרח אותי', 'קרא
אותי', 'טעם אותי', 'הדלק אותי', 'הקשב לי', 'חבק אותי', היה
כתוב על הפתקים שהיו מונחים לצד כל חפץ. אבל זה היה תרגיל
חולני מאוד: הפרח היה חסר ריח, הספר היה ריק, הסוכרייה הייתה
חסרת טעם, הפנס לא האיר, הטייפ ניגן שקט, והתמונה... הייתה של
נגה.
23:58. השניות זרמו לאיטן. עוד מעט שחר יעזוב לנצח. הוא הרגיש
משהו בבטן, משהו בכל הגוף, משהו שלא נתן לו לעזוב. "אבל אני
חייב ללכת, חייב," הוא אמר לעצמו. אבל משהו היה חסר. הרבה
משהויים, למעשה. חסרים מאוד. גם הזמן היה חסר. נגה הופיעה
לפתע... "אתה תחסר לי מאוד," היא לחשה לו. הוא לא ידע מה לומר.
"גם את..." הוא ניסה להתחיל, אבל היא נישקה אותו. "נגה, מה זה
הצבע הזה... החולצה?" הוא שאל בתימהון. "זה כחול," היא חייכה,
וירח לבן, כזה שיש אחרי הנגה ולפני השחר, האיר בפעם הראשונה
עולם צבעוני באמת.