כשישבתי לי כך ברכבת התחתית מולך הסתכלתי עליך בלי שראית, היית
כל כך יפה בשמלה האדומה ובשער האסוף, כמו רסיס אור בשמים
אפורים. רציתי לרוץ אליך, לנשק אותך, להגיד לך שאני רק שלך.
אבל לא יכולתי,  חבלים בלתי נראים כמו תפסו אותי ולא נתנו לי
לזוז, אני משער שאם הלב היה מפקד על הגוף ולא המוח אז הייתי רץ
אליך, אבל קול קטן בראשי אמר לי: "אל תעשה את זה, מה הסיכוי
שאותך היא אוהבת, ומה אם זה סתם רגע זוהר בלי כל משמעות?" ואז
קול שני השיב: "זה סיכון שאני מוכן לקחת, ומה אם כן אותי היא
אוהבת? ומה על הגורל?" אז ישבתי לי שם מתווכח עם עצמי ובכלל לא
ראיתי, שירדת מהרכבת ואני יושב שם כמו אבן מסתכל על הספסל
מדמיין ונזכר בימים הטובים של אהבת הנעורים.