[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורן גרצמן
/
תזמון

בחלל - גבוה מעל - נעו במסלוליהם עשרה לוויינים, אלמנכים
מתוזמנים בדייקנות, דממת אלחוט ביניהם. שניים בכל אלמנך. דומה
היה כי רדפו אחד את השני במעין קרב אבוד מראש - הם לעולם לא
ייפגשו.

דליה נהגה בג'יפ שחור ועירוני. הוא היה מצוחצח ונוצץ, למרות
שהיה כבר בן למעלה מחמש שנים. הרכב פילס דרכו בסמטאות ירושלים
בחלקלקות. זו דרכה של דליה להגיע ממקום למקום. תמיד בדקה
התשעים, אבל תמיד בזמן. היא לא התרגלה עדיין לתרבות האיחורים
הישראלית. אצלה, המהנדסת - הכל חייב להיות מדיוק תמיד - לא
פחות ולא יותר. משום מה זה נראה מתאים כל כך באותו הרגע. היא
צריכה למצוא פתרון עד סוף השבוע הזה לבעיית התזמון הלקוי של
מערכת הקשר החדשה עליה היא עובדת. בתחילה חשבה שאולי הלוויינים
הם אלו שמאחרים, אך במהרה הסתבר שלא כך הדבר. הבעיה נעוצה
במכשיר עצמו ועכשיו כבר יום שלישי. יש לה, לדליה, צוות של
חמישה עשר מוחות לא מבריקים במיוחד תחת פיקודה. היא לא הרגישה
נוח כלל וכלל עם העובדה הזאת. מעולם לא התעסקה עם אנשים בעלי
תזמון כל כך גרוע. עבודתם הייתה טובה בדרך כלל, אלא שמעולם לא
בוצעה בזמן !

היא החנתה את הג'יפ בחניה השמורה. הביטה בו בגיחוך מה בטרם
הפעילה את האזעקה. אותו לפחות הם לא יוכלו לקחת ממנה. הגראנד
צ'רוקי לימיטד ליווה אותה לכל מקום, מעולם לא יצאה מהבית
בלעדיו. היא שמעה כבר את הצוות ממציא לה שמות מאחורי גבה. כולם
היו קשורים איכשהו לג'יפ שלה. ייקח להם קצת זמן להתרגל לרעיון,
או שמא כבר אמרה את זה לעצמה לפני חצי שנה ? מתי נתנו לה את
הצוות הזה ? תוך חמש שניות נזכרה בתאריך ובסיטואציה המדויקים
שהביאו אותה עד הלום. היא לא נתנה לאף פרט לחמוק מעיניה, קל
וחומר להישכח במרוצת הזמן. היא פלטה פעם משהו בנושא ומישהו אמר
לה שיש לו זיכרון צילומי. היא התערבה אתו שהוא לא זוכר מה אכל
לארוחת צהרים באותו היום. היא צדקה. אז מה שווה הזיכרון
הצילומי שלך אם אתה לא טורח להשתמש בו, חשבה, אך לא אמרה
מאום.

אלון עבד במשרדו במשך חצי השעה האחרונה כבר, בטרם נכנסה גם
היא. הוא מגיע מתל אביב כל יום ויוצא מוקדם בכדי להימנע
מהפקקים. עוד חודש תם חוזה השכירות שלו בתל אביב והוא יעבור
לירושלים.
"בוקר טוב, דליה," חייך אליה, "שוב בדיוק בזמן !" ציין והקיש
על שעונו.
"בוקר טוב," אמרה, "אתה תאמר לי את זה כל יום ?"
"לא. ברגע שאני אגור בעיר אני מתכוון לאחר !"
"אני בטוחה..." ולמרות שהכל נאמר ברוח טובה - בכל צחוק יש מעט
מן האמת. כאן המינון היה מעבר לחמישים אחוז. היא השתדלה לחייך
ונכנסה למשרדה הקטן, סוגרת בשקט את הדלת מאחוריה. למשך עשר
הדקות הבאות היא לא תצא משם, ואז - בדיוק בשמונה בבוקר - כל
הבלגן יתחיל ברגע שתצעד החוצה ממשרדה, וראשוני האנשים יתחילו
לטפטף פנימה. עתה עמדה מול המראה, הניחה את תיקה על שידה קטנה
לידה והחלה בסדרת בדיקות :
היא עדיין באותו הגובה. הנעליים החדשות שקנתה לא הגביהו אותה
ולא הנמיכו אותה, לא יותר מדי ולא פחות מדיי - בדיוק במידה.
שערה נשאר בצבעו הטבעי - חום כהה. עדיין אין סימן לשערות שיבה.
גילה נשק לשלושים. היא חייכה בניצחון לאחר שוידאה זאת שוב בפעם
השניה באותו היום.
שאיפה עמוקה. מביטה בעצמה ברצינות, עיניה הירוקות מחזירות מבט
נוקב. גזרתה נשארה חטובה, גווה זקוף, כמו תמיד. היא נשפה את
האוויר מריאותיה בהקלה.
דליה הנה אישה נאה, בכל קנה מידה, והיא יודעת זאת. היא טורחת
להזכיר זאת לעצמה לעיתים תכופות, בעיקר בחברת זרים, אולי רק
בכדי לבדוק כיצד יגיבו. תלתליה החומים מדגישים כל תנועה חדה
שלה בקפצם אנה ואנה. אפה המחודד (אולי קצת יותר מדיי) הדגיש את
הרצינות בדבריה כשפנתה לדבר אל מישהי או (ובמיוחד) מישהו אחר.

יום העבודה החל כסדרו ודליה כבר ראתה את האור בקצה המנהרה
לקראת ארוחת הצהרים. הבעיה פשוטה יותר ממה שחשבה ! לפי איך שזה
נראה כרגע יש רק חוסר התאמה באחד החישובים המתמטיים הקשורים
להצפנת השדרים. אולי הם יצטרכו לערוך את המעגל מחדש, אבל כנראה
שתכנות מחדש של היחידה הלוגית יספיק כאן.
דליה מרוצה מעצמה וצועדת בביטחון אל אחת המסעדות באזור, לאכול
את ארוחת הצהרים. נצנוץ מעבר לרחוב מסיח את דעתה לרגע. חם בחוץ
ודליה מחליטה להיכנס למסעדה הכי קרובה. כמה שפחות להיצלות בשמש
הישראלית הזאת. איך הם סובלים את זה ? תהתה. אני אתרגל ביום מן
הימים, חשבה לעצמה. ידה מונחת על דלת המסעדה, מבט חטוף לאחור,
משהו סתמי כזה. במקום נצנוץ חסר פשר, צעד לו עתה גבר בחליפה
אפורה בצדו השני של הרחוב. לא ראיתי אותו קודם, חשבה לעצמה. זה
החום הנורא הזה - אני חייבת לשתות כוס מים קרים.
מזגן, רוח קרירה ונעימה על פניה. היא מתיישבת לבד, המלצר ניגש
אליה והיא מזמינה כרגיל מנה צמחונית.
"אבל קודם כוס מים קרים, בבקשה." בחיוך שהמיס אותה יותר מאשר
אותו.
איזה חום !
"כמובן," החזיר חיוך, "אני מייד חוזר."
היא התיישבה כשפניה לדלת הכניסה, אך כמה שיותר רחוק ממנה.
מחכה, מביטה באנשים סביבה. איש בחליפה אפורה נכנס פנימה, עובר
מולה ומתיישב מאחוריה (מסתבר שיש מקום רחוק יותר מהדלת). דליה
לא מביטה לעברו, אך זוכרת את פניו. היא כמעט משוכנעת שזה אותו
אדם שראתה דקות ספורות קודם לכן ברחוב. מעניין, חשבה לעצמה,
ועם זאת יש משהו מוזר בכל העניין... היא לא יכולה בדיוק להצביע
על הנקודה הרגישה. לא אופייני לדליה. משהו לא בסדר כאן - היא
יודעת את זה - קראו לזה אינטואיציה נשית, אם תרצו. היא סיימה
את ארוחתה, פנתה לצאת. מבט חטוף אל האיש בחליפה האפורה. הוא
צוחק בשקט אל תוך הטלפון הסלולארי שלו, כלל לא מביט לעברה.
מושכת בכתפיה ויוצאת כלעומת שבאה, כי היא עדיין מרגישה רעבה.
סקרנותה לא סופקה עד תום.





יום ראשון הגיע והעניין נשכח כליל.
בחלל - גבוה מעל - עדיין נעו במסלוליהם עשרה לוויינים, אלמנכים
מתוזמנים בדייקנות.

דליה יורדת לארוחת צהרים, ושוב חם בחוץ. מדוע בכלל טורחים
לדווח כאן על מזג האוויר ? ממילא חם כאן תמיד. היא לא ניסתה
להבין ונתנה למחשבה להתנדף מעצמה. נצנוץ מעברו השני של הרחוב
ושוב איש בחליפה אפורה. מדוע זה נראה מוזר ? חשבה. האם אין
אנשים בחליפות אפורות ? קר לו בעונה זו של השנה ? היא הביטה
בשמלתה האוורירית נעה ברוח שנוצרה אך ורק מקצב הליכתה המדוד.
זה איננו הוא - ראתה עכשיו. הוא חצה בהחלטיות את הכביש, לא
לעברה, וקטור המהירות שלו משיג אותה בכמה עשרות מטרים. עתה היא
בטוחה - זה אינו אותו אדם מיום שלישי בשבוע שעבר. הוא נכנס
למסעדה. אותה מסעדה אליה התכוונה גם היא להיכנס ! נו, מילא,
היא לא תוותר על זה עכשיו. יש להם סלט יווני ממש מעולה ! דליה
צועדת בביטחון ונכנסת אחריו למסעדה. רפי, אחד מהצוות, בדיוק
בדרכו החוצה, מבדך אותה לשלום. נענה בשלום קצר ויוצא עם עוד
שלושה אנשים שלא הכירה אל החום הלוהט. אולי זו הסיבה ? היא לבד
ורפי צוחק עם חבריו, לא אכפת לו מהחום. האם זהו הדבר היחיד
שמונע ממנה להתעלם מהחום ? חברה ? עוד אנשים מסביבה ? מעולם לא
חשבה על כך בצורה כזאת, ובעודה מהרהרת, כמו לא שמה לב כלל
לעניין, התיישבה מאחוריו. בדיוק מאחורי האיש בעל החליפה
האפורה. לא זה מיום שלישי - החדש - הוא נראה שונה לגמרי, למרות
שהיא לא מסוגלת שוב, להצביע בדיוק על נקודות הדמיון או השוני.
מוזר.

בחלל - מעליה - החלו להתעורר לוויני התקשורת לחיים חדשים.
הצוות שלה החל בבדיקות בהיעדרה, וכשחזרה דליה למשרד לאחר ארוחת
הצהרים היה ברור שהעסק עובד כהלכה. הגיע הזמן לעבור לשלב הבא
בפרוייקט.

יום שני - ארוחת צהרים.
אין איש בחליפה אפורה ברחוב ודליה נכנסת למסעדה. לא אותה מסעדה
של יום שלישי ולא אותה מסעדה של אתמול. היא אוהבת לגוון והמבחר
היה גדול יותר ממספר ימי השבוע. רק לאחר שהתיישבה הבחינה בו -
שלושה שולחנות ממנה - האיש האפור של יום שלישי. היא כבר נתנה
להם שמות, מכיוון שלמחרת נכנסה למסעדה אחרת, ולא רחוק ממנה ישב
האיש האפור של יום ראשון. זה נראה לה די משעשע כעת. האם הם
עוקבים אחריה ? מדוע שיעשו דבר כזה ? למה פשוט לא לגשת ולדבר
אתה ? אולי... לא, היא תיתן להם לגשת, אם הם מעונינים בכלל.
ככל שיכולה הייתה להבחין הם לא הביטו בה כלל וכלל - אף אחד
מהם. ביום רביעי כבר הייתה לדליה תחושה שהאיש האפור של יום
שלישי שעבר מביט בה. היא סובבה את ראשה במהירות לעברו, אך
בדיוק עבר מלצר בתווך. כשנעלמה ההפרעה הלא צפויה האיש כבר דיבר
בסלולארי.

יום חמישי וסקרנותה של דליה כבר מתחילה לגאות. היא נכנסת
למסעדה ואף אחד מהם אינו שם. והחום ! לפתע שמה לב שלא הרגישה
את החום. דליה יוצאת החוצה לבדוק את העניין. חם בחוץ - בכך אין
כל ספק - המחשבות הסיחו את דעתה מהחום ! כמה נחמד, חשבה.
שולחן, מלצר, תפריט, הזמנה, האיש האפור של יום ראשון נכנס,
חולף על פניה, מתיישב מאחוריה. דליה מחליטה להתאפק, לחשוב על
זה במשך סוף השבוע.

יום ראשון !
החום כבר לא מציק והיא נכנסת למסעדה. היא בוחרת באקראי (או שמא
בחירתה צפויה כל כך ?) וצועדת פנימה. שניהם שם ! כל אחד מהם
בגפו. כל אחד מהם בשולחן נפרד. שניהם בחליפות כחולות כהות
הפעם, דליה מביטה בשמלתה הכחולה כלא מאמינה. הם יושבים
בשולחנות סמוכים. שניהם מתארגנים במקומם, מעיינים בתפריט. הם
הגיעו רק הרגע... דליה מחליטה רק להביט בינתיים. היא מתיישבת
ומביטה באחד מהם, הוא מחזיר לה מבט, חיוך קטן ואז היא מסיטה את
מבטה באלגנטיות אל שכנו. גם הוא מחזיר מבט, וחיוך קצר. דליה
כבר לא מחייכת, היא עוברת במבטה בין שניהם. הם לא מכירים אחד
את השני ? שואלת את עצמה. האם זהו צירוף מקרים שכזה ? או אולי
משתעשעים בי שניהם ? דומה היה שמדברים הם במין שפה טלפתית
כלשהי... כשהעבירה את מבטה מספר פעמים הלוך ושוב בין שניהם
העזו הם להביט הצידה, ואז הביטו האחד בשני. האיש האפור של יום
שלישי החווה בכף ידו הפתוחה לעברה ואמר, "אחריך, ידידי." והאיש
האפור של יום ראשון קם והחל לצעוד בכיוון. "ידידו" קם שניה
אחריו והתקדם גם הוא.
"אפשר ?" שאלו שניהם.
"בבקשה." אמרה דליה בפנים חתומות. הם התיישבו מולה. הביטו שוב
האחד בשני כלא מאמינים ואז בדליה, שלא הבינה בדיוק מה עליה
לעשות עכשיו.
"ניר." אמר האיש האפור של יום ראשון והושיט את ידו ללחיצה.
"נעים מאוד," אמרה בתגובה, "דליה." והצליחה להוציא חיוך קטן.
לחיצת ידו הייתה איתנה והוא לא הזיע, למרות שהגיע מבחוץ, בדיוק
כמוה. הוא היה בגובהה בערך, שיער שחור קצוץ ופרצוף עגול במעט.
עורו היה שזוף ומפניו ניבטה הבנה של מהנדס. דליה תמיד ידעה
לזהות זאת אצל אנשים.
"אני עמר," הושיט השני את ידו ללחיצה גם כן, "נעים מאוד."
"גם לי." אמרה דליה קצרות. עמר היה גבוה ורזה, עיניו שקועות
וצבען לא ברור. עורו הבהיר לא התאים לאקלים הישראלי, החליטה
דליה. הם היו שונים, ללא כל צל של ספק, ומשום מה נראו לה דומים
מאוד.
"אני אהיה ישיר," פתח ניר, "את עקבת אחריי במשך השבוע וחצי
האחרונים ?"
"אותה שאלה גם בשבילי." אמר עמר.
"ובשבילי, לגבי שניכם." אמרה היא.
"זה לא יביא אותנו לשום מקום." ניר העביר את ידו על ראשו, מלטף
את קצות השיער שהזדקרו ממנו.
"אני אתחיל עם הגרסה שלי." קבעה דליה, ומבלי לחכות להסכמתם
המשיכה. הם שתקו. היא סיפרה להם על המקומות והזמנים בהם ראתה
כל אחד מהם ועל העובדה המוזרה שלפתע חדלה להרגיש את מועקת החום
הנורא עליה. שניהם חזרו על אותו סיפור לגבי השניים האחרים.
התברר לשלושתם במהרה שכל אחד מהם נוטה להאמין שהשניים האחרים
עקבו אחריו במשך השבוע וחצי האחרונים !
"אוקיי !" אמר ניר, "זה כבר לא מצחיק... מישהו מאתנו משקר,
יכול להיות אפילו ששניים משקרים, ורק אחד הוא הקורבן כאן."
"הו, אני אוהבת חידות הגיון כאלו," הפטירה דליה בקנטרנות מה,
"אולי נוכל לומר בסוף מי הרוצח לפני שהוא ירצח, מה אתם אומרים
? ממש כמו בסרטים !"
עמר נראה משועשע כמעט כמו דליה מהמצב. רק ניר נראה רציני, כמו
היה לו משהו מאוד חשוב להסתיר מהם. עמר חשב שיהיה זה נחמד
לשמוע את דעתו של ניר על העניין מכיוון שעם הצהרה כמו זו, מן
ההכרח שיהיה לו מה לומר...
"אתה צודק," ניר ירה מייד, "באמת חשבתי על משהו..."
דליה הביטה בו בסקרנות. היא כבר רואה את המוח ההנדסי הנחבא
מאחורי האיש. גלגלי שיניים משומנים היטב יפתרו כל בעיה.
"ובכן ?" שאל עמר משלא נשמע דבר נוסף מכיוונו של ניר.
"קודם ספרו לי משהו על עצמכם - נתחיל אתך, עמר, במה אתה עובד
?"
"נו טוב, אם זה נחוץ..." אמר ביובש, "אני מתכנת, אצלנו כל היום
יש קונספירציות, אני בתחום אבטחת התוכנה, אתם מבינים, צריך
לחשוב כמו פושע לפעמים בכדי לתקן את כל הפרצות שקיימות בכל רשת
היום. לא הייתי מתפלא אם זה יום אחד יקרוץ למישהו מהעובדים
והוא יבחר במה שאנחנו מכנים "הצד האפל" של פיתוח התוכנה..."
הוא סיים בהתלהבות של סיפור צ'יזבטים סביב המדורה.
"נשמע ממש מפחיד, עמר," זרקה דליה בחיוך, "אולי אתה כבר ב"צד
האפל" ? איך נוכל לבטוח בך ?"
ניר הביט בדליה בזלזול. הוא חושב לעצמו : מי זו האישה השחצנית
הזו ? האם היא זו שעומדת מאחורי כל זה ? משתעשעת בנו ? הוא
כחכך בגרונו ודליה מיד התעשתה. היא אמרה, "אה, כן עכשיו תורי,
נכון ?"
"נכון..." סבלנותו של ניר החלה פוקעת, לעומת דליה שרק התחילה
להתעניין בכל הנעשה. היא רק מתחילה להבין את הפוטנציאל הטמון
בשיחה הזו. עמר מנתח הכל מבחינה לוגית קרירה, הכל אפסים
ואחדים. הוא מכניס מגע קל של פשע ושואל: מה יוצא לכל אחד מהם
מהמפגש הזה ? עמר חושב עוד רגע... כסף ? מין ? אוכל ? מכונית
חדשה ? מחשבותיו איבדו את בהירותן כשדליה החלה לדבר.
"אני מהנדסת אלקטרוניקה, כרגע אני מפתחת ציוד חדש לתקשורת
פרטית דרך לוויינים. אין הרבה מעבר לכך, אני לא יכולה להכניס
אתכם בסוד הדברים כמובן."
שניהם הנהנו לאות הבנה.
"מה אתך, ניר ?"
"כן, מר מסתורין, מה עכשיו אתה יכול להסיק מכל זה ?" תקפה
דליה, מניחה את מרפקיה על השולחן למולו, משתדלת לשמור על ארשת
רצינית, אך אגרופיה שנעוצים בסנטרה מעקמים את פיה למין חיוך
מעוות.
"אתם רוצים לנחש אולי ?" התגרה, "דליה, את נראית לי כמי שאוהבת
לבחון אנשים. כמו מה אני נראה ? מה אני עושה לפרנסתי ?"
מה זה ? הוא קורא מחשבות ? מה הולך כאן ? חשבה דליה. והוא עוד
חושב שאנחנו שנינו חברים במין קנוניה כלל עולמית נגדו.
"אתה מהנדס..." היססה, "מהנדס מכונות הייתי אומרת אפילו."
"את טועה." הוא אמר בשקט.
דליה הייתה מבולבלת, וזה בדיוק מה שניר רצה. היא חושבת שהיא
יודעת הכל ? המצב הזה מצחיק אותה ? נראה מה היא תאמר על כך :
"אני רואה חשבון."
עמר הביט בשעונו לפתע ואמר, "אני מציע שניפגש כאן מחר באותה
שעה. אתם מכירים את המיתוס על מתכנתים ?"
"לא." אמרו שניהם במקהלה.
"אומרים שאם אתה טוב," הוא חייך והמשיך, "כנראה שמכרת את נשמתך
לשטן."
"באמת ? מדוע ?" התעניין ניר. אותו זה לא הצחיק.
"מדוע למכור את נשמתי לשטן ? או מדוע אני טוב ?"
"לא משנה," אמרה דליה, "האוכל שלכם, וגם שלי, הגיע. מחר באותה
השעה, מתאים לי."
"אני אהיה כאן." אמר ניר, ועמר אחריו.
ובכך זה הסתיים לעת עתה. רואה חשבון ?!? הרהרה דליה. עם ראש של
מהנדס... או אולי הוא רואה אנשים כפי שהוא רואה מספרים - חבר
אחד ועוד אחד ומה תקבל ? זה לא עובד כך במציאות. אם קיבלת
שניים בעולם האמיתי כנראה שמשהו לא בסדר במדידות - או שעברת על
איזה חוק, וזה לא חוק שימור האנרגיה. במשרד היא אספה את צוותה
לישיבת יום ראשון רגילה. היא השתדלה לפתוח כך כל יום ראשון
ולסגור כל יום חמישי - תמיד לאחר ארוחת הצהרים, כך שאף אחד
אינו ממהר לשום מקום. הצוות היה מרוצה מהסידור - הם חשבו שזהו
סוג של אבטלה סמויה, אך דליה התעקשה על כך. בסופו של דבר זה
עזר להם להתגבר על כמה בעיות רציניות בפרוייקט, והערכתם על כך
הייתה נתונה לדליה. בשבילם היא זאת שתמיד תדע מה לעשות, מתי,
איפה, ובאיזו מידה... תכונה חיובית לכל אדם, הסכימו, ובמיוחד
לראש צוות פיתוח.
בדיקות התקשורת שתוכננו לאותו היום התבצעו בזמן. חלק מהאנשים
עבדו על מדידות וניתוח התוצאות. החלק האחר הכין את מערך
הניסויים לימים הקרובים. לוויני התקשורת שעמדו לרשותם היו
מהחדישים ביותר מסוגם. הם תוכננו בצורה כזאת שמסלולם יוכל
להשתנות כמעט בכל צורה אפשרית, כך שמערך הלוויינים הסופי יכיל
מאה עשרים ואחד לוויינים באחד עשר מסלולים, אחד עשר לוויינים
לכל אלמנך. ועם קצב העברת המידע שלהם (דובר על סדר גודל של
מאות טרה ביטים) הם עתידים להוות נתח חשוב מאוד משוק התקשורת
העולמי.
איך כל זה קשור לעמר וניר ? החלה דליה לתהות לפתע... האם באמת
לא הכירו אחד את השני לפני שפגשו אותה ? לא נראה לה שעמר
שיקר... ומצד שני - היא הייתה בטוחה שניר הוא מהנדס, וטעתה. זה
לא קורה לה לעיתים קרובות. למען האמת - היא לא זוכרת אם אי פעם
טעתה כך בשיפוט. בכל מקרה, את החלקים האלו בחייה היא לא זכרה,
למרות שהיו לבטח חשובים יותר מתפריט ארוחת הצהרים של אותו היום
- גם אילו היה לה זיכרון צילומי, כנראה שהייתה בוחרת להדחיק את
הדברים.
ובכן, מי לא ?





דליה התעוררה באמצע הלילה.
קר ?
אבל עכשיו אמצע אוגוסט...
היא נזכרה בכך ושוב נהיה לה חם. הקור נבע ממשהו אחר. כבר חצי
שנה שלא התעוררה ליד מישהו בבוקר. ועכשיו היא מרגישה קר בגלל
זה ? היא קמה מהמיטה והלכה למטבח, לשתות כוס מים. מישהו פעם
אמר לה שמי השתייה בישראל לא עומדים בתקן למי השקיה חקלאיים
בשוויץ. מדוע היא נזכרה בכך עכשיו ? ובכלל - בישראל לא יורד
גשם כמו בשוויץ, וגם הרי האלפים לא בדיוק קרובים. שבוע של שלג
בשנה - זה מה שיש בישראל - וגם זה רק בחרמון ! היא לגמה את
המים הקרים בחופזה, טעמם לא הורגש, והם החליקו בגרונה.
חצי שנה... היא זכרה בבירור את היום האחרון אתו. ועכשיו ישנם
שניים ? מה הם רוצים ממני...? ניר חושב שמישהו רודף אחריו, עמר
יודע שיש הרבה אנשים שרודפים אחרי כולנו... רק דליה משוכנעת
שהעולם וורוד ויפה. טוב, אולי לא כל כך וורוד, אבל החיים יפים.
אנשים בישראל אופטימיים, זה יאמר לזכותם, וגם זה דבק בה במרוצת
השנים. סבה וסבתה נפטרו בשיבה טובה לפני זמן לא רב, הם היו כל
משפחתה כאן בארץ. לפתע נזכרה בכך, בסבה ובחיוך שתמיד היה נסוך
על פניו בכל פעם שנפגשו. "איך הולך עם הגברים הישראלים ?" היה
מקניט אותה בכל פעם מחדש, פניו חרושי הקמטים מביעים את כל
רגשות החיבה בעולם. "את עוד תתרגלי אליהם, הם אנשים טובים."
היה אומר וצוחק, "אל תיקחי אותי בתור דוגמא..." וסבתה רק
מקשיבה מהצד ומסמיקה בכל פעם מחדש. היא חייכה לעצמה, שותה עוד
לגימת מים אחרונה. לבסוף חזרה למיטתה, אומרת לעצמה, כבר מתוך
הרגל ישראלי, "יהיה בסדר, דליה." ונרדמת.

בבוקר היא מתעוררת לאט. היא זוכרת שחלמה על הלוויינים "שלה".
היא ראתה את העולם מגבוה, ראתה את הלוויינים סובבים, רודפים
אחד אחרי השני, מבזיקים קרינת רדיו בלתי נראית ביניהם ובין
האנשים על הקרקע. האנשים הקטנים שם למטה כל כך מאושרים. שטף
המידע גובר ועם כל שיפור מתרחב החיוך.
האם אין העולם מקום יפה לחיות בו ? חשבה לעצמה באותו הבוקר,
ואז נרתעה. ממתי היא חושבת מחשבות כאלו בבוקר ? ובכלל ? האם
היא לא מרוכזת ? בדרך כלל חשבה על סדר היום העומד לפניה בזמן
שהייתה מכינה לעצמה את ארוחת הבוקר. היא נזכרה בכוס המים באמצע
הלילה והנהנה לעצמה. סלט, קצת גבינות, לחם, קפה שחור בלי סוכר
- לשמור על הערנות. היא החלה לחשוב עתה על היום החדש שבפתח.
הרפתקה חדשה אולי ? לפתע גילתה כי היא כבר מצפה בקוצר רוח
לפגישה בצהרים.





סמטאות ירושלים נראו מפותלות מתמיד. ממעל השקיפו עליה עשרה
לוויינים, אלמנכים מתוזמנים בדייקנות, כמו ידעו הם (או ידעה
היא) כמה חשוב התזמון העדין הזה, שיווי המשקל הרופף של עצם
בנפילה חופשית מתמדת. זרקו אותם כמו אבן השמיימה. יחלפו עשרות
שנים בטרם יחלו ליפול.

אותו מקום, אותה שעה, שלושתם היו שם.
"יכול להיות שאני אחזור קצת יותר מאוחר היום מארוחת הצהרים."
אמרה לאלון לפני שיצאה. הוא רק הרים גבה ונשאר שותק.
"נו ?" אמר לאחר שהבחין בכך שדליה מצפה לתגובה כלשהי מצדו.
"מה נו ? תתחילו את הניסויים בלעדי - אני אצטרף מאוחר יותר."
"אוקיי." וחזר לעבודתו.
המלצר לקח את הזמנותיהם והשיחה החלה. עמר ודליה ציפו בקוצר רוח
למוצא פיו של ניר. דליה החלה לומר משהו לעמר, ואז ראתה שניר
רוצה לומר משהו...
"לא, בבקשה, המשיכי." התעקש ניר, "מה רצית לומר ?"
"סתם משהו שעלה לי בראש," היא פנתה לניר ואז בחזרה לעמר, "אתה
גר בירושלים ?"
"כן."
"ואתה, ניר ?"
"כן."
"גם אני," אמרה דליה. הם ציפו לראות איזה חיוך ילדותי על פניה,
אך במקום זאת פגשו מבט סקרני עוד יותר, "ולפני כן ?" המשיכה.
"אני לא יליד הארץ," אמר ניר, "הגעתי לכאן לפני חמש שנים עם
משפחתי מצרפת, אבל עכשיו אני גרוש."
"בן כמה אתה ?" התעניין עמר.
"שלושים ושבע." ענה חדות, "מה אתך עמר ?"
"שלושים וחמש, ועדיין לא עברתי חוויות רבות כמוך, ניר." קרץ.
"אני לא מאחל לך את זה." החזיר ניר והמשיך, "במה בדבר ארץ
לידתך ?"
"נולדתי בארץ, אם לזה התכוונת מלכתחילה."
"נשארנו רק אתך, דליה." האשים ניר.
"אני נולדתי בארצות הברית, הגעתי לארץ לפני שלוש שנים, אני בת
עשרים ותשע."
ניר גיחך ואמר, "זה יותר מעניין ממה שחשבתי." השניים האחרים
הביטו בו בציפייה.
"טוב, אני לא אשאיר אתכם במתח, אבל בכדי לשכנע אתכם בצדקתי
עליכם לענות על עוד מספר שאלות קטנות..."
"אפשר לנחש ?" שאל עמר בעודו שולף מפית נייר מהמתקן השולחני
ומנגב את זיעתו. דליה עוד חושדת שיש משהו בשני הבחורים האלו.
אולי יש כאן משהו נסתר יותר ? אולי הם אינם כה  תמימים כפי שהם
נראים. ניר החווה ביד פתוחה ואמר, "אנחנו מקשיבים."
"ובכן," המשיך בעודו מושך מפית נוספת, זורק את המשומשת על
השולחן לפניו, "אתה היית רוצה לשאול אותנו מה גרם לנו ללכת
לאותן מסעדות באותם ימים, ומה גרם לי ולך להגיע ולחנות אחד ליד
השני כמעט כל יום." הוא עצר לרגע, מלקק את שפתיו.
"המשך..." אמר ניר. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעה דליה על
נסיבות המפגשים של עמר וניר כשהיא לא הייתה נוכחת. ממש מוזר,
חשבה לעצמה, ודבריו הבאים של עמר עשו את העניין למוזר עוד
יותר.
"אם ברצוני לחדד את השאלה, אוכל להניח שאתה רוצה לשאול אותנו
מי הם האיש או האישה שבאופן תת מודע אולי גרמו לנו לעשות את
הבחירות האלו..."
"בדיוק !" אמר ניר, עיניו נוצצות בהתלהבות, "את מבינה את
חשיבות העניין, דליה ?"
"חשיבות ?!?" היא נעמדה לפתע על רגליה, עוצרת את עצמה ברגע
האחרון מלהטיח את כפות ידיה בזעם על השולחן. כמה סועדים אחרים
הפנו את מבטם לעברה והיא התיישבה, רגועה יותר.
"איזו חשיבות בדיוק ? תראו אתכם - שני ילדים משחקים בעולם
המבוגרים ! כולם נגדכם, מישהו רוצה לעשות לכם משהו רע, אתם ממש
משוכנעים שהעולם שסביבכם הוא לא כפי שהוא נראה..."
ניר אמר בחצי חיוך, "ומה רע בכך ?" הוא לא נכנע להתפרצות
הרגעית של דליה.
"שזה פשוט טיפשי !"
"ויש חוק נגד זה ?" שאל עמר בהפתעה.
"לטיפשות ?" התפלאה דליה, "אין חוק - אבל ישנו עונש."
"הו ?" התפלאו שניהם.
"אני קצת מקצינה את זה כמובן, אך אם תחשבו על זה, יש רק עונש
אחד לטיפשות - מוות !"
שניהם השתתקו. הם לא נראו משועשעים כלל.
"טוב, נכנעתי," אמרה דליה משלא אמרו מאום, "אני אשחק אתכם עוד
קצת, רק עוד כמה מגדלים בחול ואז הביתה, אוקיי ?"
"אם כבר התחלת, דליה," אמר עמר, "את מוזמנת להיות הראשונה
להיזכר."
זה היה קל בשבילה. מדוע בחרה את המסעדות האלו באותם ימים ? הבה
נחטט קצת במגירות הזיכרון המאובקות... כן - הנה זה !
"אלון." היא אמרה.
"אלון ?" חזרו שניהם אחריה במקהלה.
"כן, אתם מכירים אותו ?" נחרדה לרגע.
"לא," אמר ניר, "אך בכדי שלא נחשוב שיש כאן שניים שפועלים נגד
האחרון אני מציע דבר כזה : כל אחד ייקח עט ונייר ויתאר את
האדון או הגברת שנתנו לו או לה השראה בשבוע וחצי האחרונים. מי
אמר לכם לאילו מסעדות ללכת מבלי ששמתם לב לכך ? מי אמר לכם
היכן לחנות...? האם זהו אותו אדם ?"
כל אחד מהם שלף את מחשב הכיס האישי שלו והחל לרשום. לבסוף הם
הניחו אותם האחד ליד השני. דליה סירבה להאמין בתחילה. גם ניר
שפשף את עיניו ובדק את הכתוב שוב ושוב. לעמר זה נראה די
הגיוני, הוא חשב שאם משהו קורה סביבם, יש מישהו אחד ויחיד
שמארגן אותם ואת המפגשים ביניהם.
שלושתם תיארו את אותו אדם בדיוק !
"כיצד זה ייתכן ?" שאלה דליה. "אלון נמצא כל היום בעבודה,
ולארוחת הצהרים הוא הולך עם עוד שניים מאנשי הצוות שלי."
"אולי אלו שלושה אחים ?" הציע עמר.
"שלישית אחים זהה אולי ?" ניר הרחיק לכת עוד יותר.
"לא." קבעה דליה, "זה חייב להיות פשוט יותר !" היא החלה לפתע
להתעניין ממש בכל עניין הקנוניה הזה, שעד לפני כמה דקות נראה
לה כה מגוחך !
"אם כך, הציעי הסבר פשוט..." התגרה ניר.
"אוקיי." אמרה והוציאה את הטלפון הנייד שלה. היא התקשרה למשרד
וביקשה את אלון.
"הוא לא שם ?" הם שמעו אותה אומרת, "אבל אמרתי לו שיתחיל את
הניסוי בלעדי !"
היא הקשיבה.
"טוב," אמרה לבסוף, "לא משנה, אני חוזרת עוד חצי שעה בערך, ועד
אז כדאי שהוא יהיה שם !" וניתקה.
"נסה אתה." אמרה דליה לניר, מביטה בו בתוקפנות.
ניר חייג. מזכירה אלקטרונית ענתה לו. הוא נתן את הטלפון
לדליה.
"זה הקול שלו ?" שאל אותה. היא הקשיבה להודעה המוקלטת.
"כן !" אמרה בביטחון, והוסיפה, "איך לעזאזל הוא עושה זאת ?"
"עמר, תורך." אמר ניר.
עמר חייג.
"יואב...? לא ? מי זה ? אה... הוא ירד למחסן ? מה הוא מחפש שם
?" שתיקה קצרה, "אבל אמרתי לו אתמול שזה יגיע רק שבוע הבא !"
הקשבה ואז, "באמת ? ומי חתם על תעודת המשלוח, יואב ? ומה
הסלולארי שלו עושה אצלך ? לא יודע ? טוב - לא חשוב, תודה רמי -
רק תגיד לו שחיפשתי אותו."
"נעלם ?" שאלה דליה.
"כאילו בלעה אותו האדמה." הסכימו שניהם.
המלצר ניגש אליהם והגיש את ארוחת הצהרים. הוא אמר, "בבקשה, מי
הזמין סטייק עין ? אתה ? טוב, ואת ? הסלט זה שלך ? ואתה אדוני,
אחרון - עוף ואורז נכון ? אה, כמעט שכחתי, מישהו השאיר לי את
הפתק הזה על מגש ההזמנה שלכם. אתם דליה, ניר ועמר נכון ?"
הם הנהנו כמהופנטים.
"אז זה בשבילכם. בתאבון !" והמשיך בדרכו.
הם לא הספיקו לומר תודה אפילו. הפתק הונח בידיה של דליה. היא
לא פתחה אותו עדיין. על העטיפה היה רשום את שמותיהם אחד מעל
השני : דליה בראש, ניר, ולבסוף עמר. דליה אמרה, "בהחלט יש כאן
משהו מוזר..."
"בהחלט." הסכים ניר, עיניו נפקחות לרווחה בעת שאצבעותיה
העדינות של דליה פותחות לאט, לאט את הפתק.
"כן," הוסיף עמר, "אנשים לא נעלמים כך סתם, ועוד בתזמון כה
מושלם !"
דליה פתחה את הפתק, הגניבה בו מבט ואז הניפה אותו באוויר מול
עיניהם. על הדף הלבן התנוססה מילה אחת ויחידה, כמעין
שאלה-תשובה לדבריו האחרונים של עמר :
"האמנם ?"





בשכבה במיטתה לא הצליחה להירדם. היא בהתה בתקרה, בחושך מוחלט
כמובן לא הצליחה לראותה, אך עדיין עיניה היו פקוחות לרווחה.
לאן הוא נעלם ? שלאה את עצמה שוב ושוב, וחשוב מכך - מי הוא
"אלון" ? או "יואב" בפי עמר או... ניר לא אמר מה שמו של הבחור
שהנחה אותו. הם הסכימו להיפגש שוב למחרת, לתת לכל אחד זמן
לחשוב על כל העניין. דליה תוהה אם עמר או ניר מתנהגים כמוה
עכשיו, היא עדיין לא משוכנעת לגמרי שזה לא תעלול ילדותי שלהם
או של אלון.
הוא לא היה עושה כזה דבר, לא אלון, ומצד שני - אלון לא היה
נעלם כך סתם מבלי לומר מילה ! מחשבות רצות הלוך וחזור, הכל
מתערבב בכל, לפתע היא מגלה שהיא בוחנת את כל מהלך חייה עד לרגע
זה ממש... מדוע הגיע לישראל מלכתחילה ? הציעו לה לעבוד בחזית,
מקום בו תוכל להתחיל לבסס את מעמדה. בלוס אנג'לס היה יותר מדיי
צפוף, אפשרויות הקידום היו מעטות, ואז הגיעה ההצעה הזאת. כולם
אמרו לה שהיא מטורפת. נוסעת לישראל ? את יודע מה קורה שם ?
אנשים עוד רוכבים שם על גמלים ! את יודעת מה זה ? כשתצטרכי
רופא ייקח לו שלושה ימים להגיע ! עד כדי כך הם היו מנותקים...
היא ידעה בדיוק מה קורה בישראל. הרי ההצעה לא הגיעה אליה סתם
כך. דליה נולדה לאימא יהודיה ואב נוצרי אמריקאי. הם חיו חמש
שנים בארץ ואז עברו ללוס אנג'לס. כמעט כל שנה הייתה מבקרת את
סבה וסבתה מצד אמה. הם נפטרו שנה לאחר שהגיעה לארץ, בהפרש של
כמה חודשים זו מזה. את העברית היא זכרה, אולי מפני שסבה תמיד
הזכיר לה מהיכן היא הגיעה בכל פעם שבאה לביקור. אמה הייתה בת
יחידה כך שלא נותרו לה עתה כל קרובי משפחה בארץ. לפתע הרגישה
בודדה.
רוח קרירה נשבה, מסיטה את הוילון במקצת. דליה מצלה על עיניה
מאור הירח המלא שחודר לרגע מבעד לחלון. עיניה נעצמות, הוילון
חוזר למקומו וידה צונחת בקלילות לצדה. היא אפילו אינה מודעת
לכך - ידה מושכת את השמיכה הדקיקה מעליה, והיא נרדמת.

בצהרים עמר לא יכול היה להפסיק לצחוק. ניר לא נראה משועשע כלל,
ודליה רק ניסתה לגרום לשניהם להפסיק לעשות צחוק מעצמם.
"נו, ואתה עוד מאמין לזה ?" אמר עמר לפני שנרגע סופית. צחוק
קצר אחרון ודי...
"ישנם עוד הרבה דברים לא ברורים !"
"כמו ?"
"איך קיבלנו את הפתק הזה אתמול ?"
"דליה כתבה אותו !"
"מה ?" נזעקה דליה, "אתם שניכם חושבים שאתם יודעים הכל, איך
אתם מאשימים אותי כך בלי בושה בכלל ? אני לא כתבתי שום פתק,
אתם ראיתם שלא עשיתי כלום חוץ מלפתוח את חתיכת הנייר הזאת
לרווחה !"
"כן, נכון, אני מצטער," אמר עמר, "אבל כעת כל העסק נראה לי ממש
מגוחך, מין צירוף מקרים מוזר שכזה, אך לא יותר מכך."
ניר אמר, "אתה עדיין טוען שזה היה טבעי מצדו של יואב לבדוק
במחסן אחרי ההנחיות שקיבל ממך ?"
"כמובן !" אמר עמר בניצחון, "פשוט באותו הרגע זה נראה לי חסר
הגיון, אך אמרתי לו גם שאם המשלוח יגיע באורח פלא שיחתום על
תעודת המשלוח ויתחיל להרכיב את החלקים."
דליה אמרה, "אלון אמר לי שאימא שלו חטפה שבץ והוא היה חייב
לנסוע לבית החולים ולטפל בכל, הוא אפילו שכח את הסלולארי שלו
בעבודה..."
ניר הנהן ואמר, "הבחור שלי, נתנאל, לא ענה אתמול כי הוא פשוט
לא שמע את הצלצול של הנייד שלו, והרי ניסיתי רק פעם אחת..."
שלושתם נאנחו ספק בתבוסה ספק בהקלה. זה היה נחמד כל כך לחשוב
שמשהו גדול יותר ממה שתיארו לעצמם קורה מאחורי הקלעים ואז בבת
אחת הכל מתנפץ לרסיסים.
הם אכלו את ארוחת הצהרים שלהם בדממה.
לקראת סיום אמרה דליה, "בכל זאת, ניר, מעניין לשמוע מה הייתה
התיאוריה שלך בדבר כולנו ? כיצד מתקשרים כל המקצועות שלנו ?
המקומות מהם באנו ? תחומי העניין שלנו ? האם באמת חשבת על משהו
?"
עמר ניגב שאריות שמן וסלט מזוויות פיו, בלע והקשיב. ניר שתה
לגימת מים אחרונה והחל לדבר. הוא אמר, "לא היה לי משהו
קונקרטי. זה יותר תחושה מאשר עובדות מוכחות, אני לא בלש טוב כל
כך."
"ובכל זאת, חשבת על משהו." ציין עמר.
"כן," המשיך ניר, "נטיתי להאמין ברגעים מסוימים שישנו אדם
מסוים המעונין בנו בתור צוות והוא בוחן את כישורינו לפני
שיחליט סופית. אותי הוא הביא מצרפת עד לכאן, אותך, דליה,
מארצות הברית, ומסתבר שהשלישי מבינינו כבר נמצא כאן."
"אבל מדוע לכאן ?" התעקשה דליה.
"אינני יודע," ניר משך בכתפיו, "לא חשבתי על הכל, זה היה רק
קצה חוט כזה. הוא הפגיש אותנו בכוונה בכדי לראות כיצד נסתדר
יחדיו, בתור קבוצה. אני חושב שהסתדרנו לא רע, מה שגרם לי לחשוד
עוד יותר בקיומו של אותו אדם."
"ומתי חשבת שהוא יגלה את עצמו בפנינו ?" שאל עמר.
"חשבתי שאנחנו נוכל להגיע אליו בעזרת כמה רמזים שהוא ישאיר
לנו, וכך אנו לכאורה נגלה אותו. לבסוף כשיחשוף בפנינו את
תוכניתו אוכל לומר לו שידעתי זאת מראש !" ניר סיים בחיוך מאוזן
לאוזן.
"וזה כמובן היה מציל את כבודך העצמי." העירה דליה.
"לא." אמר ניר, "אבל מה כל זה משנה עכשיו ? היה נחמד להכיר את
שניכם, ואם מישהו מכם מאמין בגורל אל תנסו לשכנע גם אותי
עכשיו. בשבילי זה קנוניה או צירוף מקרים פשוט. מישהו כבר ניסח
את החוק הזה טוב יותר ממני : אלוהים לא משחק בקוביות !"
"אינשטיין !" אמר עמר.
"כל הכבוד..." חייכה דליה לעברו, "אבל זה לא היה המשפט היחיד
שלו."
"טוב, בלי פיסיקה בשבילי, אני רק מתכנת פשוט, אוקיי ?" החזיר
עמר.
הנייד של דליה צלצל לפתע.
"רק רגע," אמרה לתוך הפומית, ואז אל עמר וניר, "אתם זזים ?"
"כן." ענו שניהם.
"טוב, אני מניחה שעוד נתראה כאן מדי פעם, יום נעים."
"ביי." אמרו ויצאו.
דליה המשיכה את השיחה עוד מספר שניות ואז ניתקה. היא צריכה
לחזור למשרד. היא פנתה ללכת כשאחד המלצרים ניגש אליה ואמר, "יש
לי כאן משהו בשבילך." הניח בידה שני פתקים והמשיך בדרכו. דליה
פתחה את הפתקים. על האחד היה רשום "ניר" ועל השני "עמר". שניהם
הכילו מספרי טלפון. דליה חייכה. שניהם ? חשבה לעצמה בניצחון.
הייתי כל כך נחמדה ? היא כמעט והסמיקה כשראתה את הפתקים. למי
מהם תתקשר ? בוודאי לא לשניהם !





בחלל - גבוה מעל - נעו במסלוליהם עשרה לוויינים, אלמנכים
מתוזמנים בדייקנות, חגיגת תקשורת ביניהם. שלושה עתה בכל אלמנך.
דומה היה כי רדפו אחד את השני ואת השלישי במעין קרב אבוד מראש
- הם לעולם לא ייפגשו, אך בכך עשו את עבודתם נאמנה וגרמו לדליה
להיות גאה בעבודתה ובבחירתה.

דליה לא ידעה זאת, והעניין גם לא העסיק אותה במיוחד. יואב
ונתנאל היו, למען האמת, עובדים זמניים. את העובדה הזאת שכחו
ניר ועמר לציין. אלון לעומת זאת החליט שהוא מוצא עבודה בתל
אביב בכדי שיוכל לטפל באמו החולה וכך נעלם גם הוא מזירת האירוע
תוך פחות מחודשיים.

"היי ניר !" אמרה דליה ונשקה על שפתיו, "מדוע כל כך מאוחר ?"
"סוף החודש, זוכרת ? יש הרבה עבודה..."
ניר מעולם לא שאל את דליה מהיכן השיגה את מספר הטלפון שלו. זה
גם לא עניין אותו, ולכן גם לא טרח להזכיר את העניין לדליה. בכל
מקרה - כשדליה בזרועותיו לא רצה להתחיל לחשוב על קנוניות
סבוכות שוב... שום דבר רע לא אירע עד עתה, האין זאת ?
"אה, כן." ונשקה לו שוב. הוא הניח את מזוודתו בחדרם המשותף.
עברו שישה חודשים מפגישתם הראשונה. דליה המשיכה ואמרה, "אל
תשכח רק שאתה צריך לבוא איתי מחר !"
"מחר ? אה, כן, בטח ! לא שכחתי." אמר בחיוך בעודו מסיר את
מקטורנו ותולה אותו בזהירות על הקולב, "זאת תהיה שמלת הכלה
היפה ביותר שתראי אי פעם, אני מבטיח !"
"אתה רעב ?" שאלה אותו.
"תעזבי, אני כבר אכין משהו לשנינו."
"באמת ?" חיוכה התרחב עוד יותר.
"למה לא ? הסכמנו כבר שאני מבשל טוב כמעט כמוך, לא ?"
"רק כמעט." קרצה, "הפעם אני אתן לך ליהנות מהספק. מה אתה מכין
?" אמרה דליה והתיישבה לקרוא עיתון עד שהארוחה תהיה מוכנה. ניר
רק משך בכתפיו וחייך.
"הבנתי." אמרה והחלה מדפדפת במקומון הירושלמי שנח על שולחנם.
היא נעצרה לפתע. עיניה נעוצות באחד העמודים. הרי זה לא ייתכן !
אמרה לעצמה, מצמצה וקראה את המודעה שוב :
"היישר מהיכל הקוסמות העולמי בלונדון:"
"מופע הקסמים המהודר והמפתיע ביותר שתראו בארץ !"
"קסמים ברמה עולמית !"
"בכיכובו של הגדול מכולם : אלון בן-שושן."
ותמונתו של אלון מתנוססת מאחור בגאון. חיוך אדיר מרוח על פניו.
האם זה באמת הוא ? שאלה את עצמה. היא קראה לניר.
"הוא נראה לך מוכר ?" שאלה.
"לא. מי זה ?" התפלא.
"אלון !" אמרה ברוגזה.
"אלון ? אותו אחד ?"
"הוא ולא אחר." קבעה.
"את בטוחה," היא גירד את פדחתו לרגע ואז אמר, "יש קווי דמיון
מסוימים לנתנאל."
"טוב, אני גם לא בטוחה..."
"בכל זאת - כנראה שזה הספיק לנו בכדי לתאר אותו באופן זהה
כמעט."
הם נאנחו בשקט. ניר החל לחזור למקומו.
"אני מתקשרת." אמרה לפתע.
"אליו ? עכשיו ?" הוא נעצר וסובב את ראשו בחדות.
"מדוע לא ?"
"טוב," אמר, "אם זה מה שישקיט את המצפון שלך..." וצעד למטבח.
ניר פנה להמשך הכנת ארוחת הערב ודליה התקשרה.
"שלום, אלון ?"
"נכון, מי זאת ? איך השגת את המספר הזה ?" הוא לא נשמע כל כך
כמו קוסם, חשבה לעצמה, אבל המשיכה בכל זאת. היא אמרה, "הוא
נשאר עוד לי עוד מהימים בהם אמך לא הייתה חולה..."
שתיקה קצרה ואז...
"דליה !" הוא אמר ספק בהקלה ספק בהפתעה, "כבר חששתי שלא תתקשרי
!"
"אז אתה קוסם, הא ? חתיכת קוסם. אני רוצה שתסביר לי את כל זה
!"
"מה יש להסביר ?" התפלא בכנות מפתיעה.
"אל תיתמם, אלון, מתי אני יכולה לפגוש אותך ?"
"בחתונה שלך."
"מה ? איך אתה יודע על זה ?"
"אימא שלך שלחה לי הזמנה."
"אימא שלי ?"
"אני אסביר לך הכל אז, מקובל ? בינתיים אף מילה לניר, בסדר ?"
"כדאי שזה יהיה שווה את המאמץ."
"זה שווה את זה - תתאפקי שבוע והכל יהיה בסדר."
"עשינו עסק. ביי."
"ביי."
היא ניתקה.
"נו ?" שאל ניר, "זה היה הוא ?"
"לא." אמרה דליה, משתדלת להסתיר את חיוכה, "טעות בזיהוי."
ניר הביט בה בחשדנות לרגע, ואז החליט לוותר. הוא אמר, "מסתבר
שהעולם לא מלא קנוניות, הא ?"
"מסתבר."
והם סיימו את ארוחתם בשקט.





עד שהגיע יום החתונה שכחה דליה כמעט כליל את הפגישה עם אלון.
כל ההכנות, ההזמנות האחרונות של הרגע האחרון, השמלה, הסידורים
באולם, נגנים, רב שיקדש אותם, הכל נדמה היה שהושאר לרגע
האחרון. דליה אהבה כל רגע. לבסוף היא מצאה את האיש שאתו הייתה
מוכנה לבלות את שארית חייה, להביא עמו ילדים לעולם. "תראה,
סבא, מצאתי מישהו, אבל הוא לא ישראלי, מה תאמר על זה ?" לו רק
יכולה הייתה להביט בפניו העתיקים ולומר את המילים ! היא הייתה
מאושרת כל כך. "אבל עכשיו הוא ישראלי, שניכם יהודים, וגרים
בארץ ישראל !" היה לבטח אומר בניצחון. המאמצים נשאו פרי לבסוף.
החתונה הייתה מהממת ! השמלה שהבטיח ניר הייתה המדהימה ביותר
שאי פעם ראתה או תראה. כל הערב צחקה, דיברה עם כל כך הרבה
אנשים, נישקה את ניר כל כך הרבה פעמים. היא הייתה על גג העולם
וכולם סביבה היו מאושרים. לבסוף הצליחה למצוא לה רגע של שקט.
חברותיה מארצות הברית שהגיעו במיוחד התלחששו ביניהן, ניר דיבר
עם קבוצת גברים מבוגרים בצרפתית ודליה החליטה להתיישב לרגע
ולנוח מכל המהומה.
"היי דליה !" אמר קול מוכר והתיישב לצידה.
היא הביטה לעברו וקראה בהפתעה, "אלון !"
"אמרתי שאגיע, לא ?" הוא חייך.
"אמרת גם אמרת."
"קצת באיחור אבל הנה אני כאן."
"לא יאומן !" אמרה ומחתה בגב ידה טיפות זיעה ממצחה.
"אז שאני אספר לך על הקנוניה הגדולה ?"
דליה תפסה אותו בעניבתו ומשכה אותו קרוב אליה, "שפוך הכל !"
היא זרקה אותו לאחור בחזרה לכיסאו והתגלגלה מצחוק. כשנרגעה החל
ניר את סיפורו.
"זה סבא שלך אשם בכל !"
"סבא ? איזה מהם ?"
"סבך היהודי."
"אבל הוא נפטר לפני יותר משנתיים !"
"ומשאלתו האחרונה הייתה לראות אותך חיה עם אביר חלומותיך.
בחייו הוא ניסה לשכנע אותך בעצמו, ואפילו הצלחת להחזיק במישהו
עד חצי שנה לפני שפגשת את ניר."
"כן, אבל הוא לא היה שווה את זה, הייתי צריכה להיפטר ממנו עוד
קודם."
"אוקיי, זה כבר לא משנה כרגע. סבך היה מעין אב רוחני לאבי
וביקש ממנו למצוא לך חתן אם הוא לא יצליח במלאכה. אבי הכניס
אותי בסוד העניינים ומכאן זה המשיך להתגלגל."
"וברגע ששמעת שאני פנויה התחלת לארגן הכל ?"
"קצת לפני, היה קצת עניין של ריגול."
"אהה."
"אני מצטער, אבל גם את זה הבטחתי לסבך - אמרתי לו שאומר לך הכל
בסופו של דבר, הוא טען שאת תדעי לקבל את זה כמו אדם בוגר ולא
תכעסי עליו, או עליי." הוא חייך בהתנצלות.
"לכעוס עליו ? מה פתאום ! אני האדם הכי מאושר עלי אדמות כרגע.
גם עלייך אינני כועסת, נענית למשאלת ליבו האחרונה של אדם שהיה
חשוב לי מאוד. הייתי רק רוצה להודות לו. אילו יכולתי רק..."
לפתע הביע מבטה צער עמוק.
"מצטער להעלות נושא כה עצוב ביום כזה שמח."
"זה בסדר, אלון, אני רוצה לדעת."
"בכל מקרה," המשיך, "מצאתי כמה אנשים מתאימים, צמצמתי את
הרשימה לשניים ולבסוף נתתי לך לבחור."
"שני הפתקים עם מספרי הטלפון בפגישתנו האחרונה במסעדה ?"
"בדיוק. היית יכולה לבחור כל אחד מהם."
"ואיך הצלחת להיות בשלושה מקומות בו זמנית ? לארגן את כל
צירופי המקרים האלו ?"
"אני קוסם, דליה ! לא קראת את המודעה שלי ? זה אמיתי לחלוטין,
ואם אני אספר לך איך עשיתי הכל אני אפר את הסכם הסודיות שחתמתי
עליו."
"אה, כן, כל הקסמים הסודיים של אגודת הקוסמים."
"את לבטח מבינה. מה שווים כל הקסמים אן כל אחד ידע כיצד הם
נעשים."
"וגם להיות מהנדס אלקטרוניקה זה קסם ?"
"מה ? בכלל לא - זה כבר ממש צירוף מקרים טהור - לפני שנהייתי
קוסם השלמתי תואר בהנדסת אלקטרוניקה. החלק הזה של חיי אמיתי
לפחות."
באותו רגע הבחינה בניר שהחל מתקדם לעברם. הם נעמדו ולפני שדליה
הספיקה להציג את אלון אמר ניר בנימוס, "שלום." והושיט את ידו
ללחיצה. את ידו השניה כרך סביב מותניה של דליה ואז נשק קלות על
לחיה.
"אותך אני עדיין לא מכיר." אמר ניר רגע קט לאחר מכן.
דליה התערבה ואמרה, "אתה לא תאמין איזה צירוף מקרים - מסתבר
שההורים שלי מכירים את ההורים של אלון - אז הנה הוא כאן, בא
לומר לי מזל טוב."
"אלון ? אותו אחד ש...?"
"הוא ולא אחר."
אלון העמיד פנים כלא מבין דבר, ואז אמר, "נעים מאוד." ולחץ את
ידו של ניר בחום.
"אכן צירוף מקרים מוזר - מה שלום אמך, אלון ?" לניר היה זיכרון
מדהים לפרטים. משום מה אלון, כפי שראה אותו עכשיו, לא הזכיר לו
את נתנאל, למרות שניסה להשוות ביניהם. הוא ויתר לבסוף. אלון
ביצע את מלאכתו נאמנה עד הסוף. מגע קל של איפור במקומות
הנכונים עשו אותו לאדם שונה לגמרי בכל מקום בו הופיע. גם לאלון
- מתוקף המקצוע היה זיכרון מצוין והוא הגיב בזריזות, כיאה
לקוסם מדופלם. הוא אמר, "אה, אימי - יותר טוב עכשיו, אני מבין
שדליה סיפרה עליי קצת יותר ממה שהייתי רוצה לדעת..."
שלושתם צחקו.
"מסתבר." פלטה דליה בביישנות.
"טוב, היה נעים להכיר אותך, ניר, שמרי על עצמך, דליה, אני צריך
לזוז."
"כבר." שאלו ניר ודליה במקהלה, מעקמים את פרצופיהם.
"מצטער. פעם אחרת אולי. דליה, את יודעת איך להשיג אותי, נכון
?"
"בהחלט !"
"אז שיהיה לכם מזל טוב וכל טוב !" הוא נופף לשלום ונעלם מהעין
תוך שניות ספורות. דליה וניר נופפו חזרה גם לאחר שלא נראה כבר
באופק.
דליה הפנתה את מבטה אל ניר, רצתה לומר משהו, ואז חזרה בה. ניר
הביט בה בהערצה. עיניה כבר אמרו לו הכל, לא היה צורך במילים
בכדי להביע מה שהרגישה כלפיו באותו רגע ובמשך שארית חייהם. גם
ניר לא טרח להסתיר את מחשבותיו ונשק לדליה על שפתיה. היא נזכרה
לפתע בלוויינים "שלה" - כשתגווע היא יחלו גם הם ליפול מהשמיים.
במקומם יבואו חדשים, צעירים יותר - למלא את הפער שנוצר.
בינתיים - גבוה מעליהם חגו אלו במחול שמחה קבוע, אלמנכים
מתוזמנים בדייקנות. הם עמדו כך, מחובקים, מתנשקים דקות ארוכות,
היו רוצים שהרגע יימשך לנצח, ואכן - בחייהם ובמותם בשיבה טובה
מעולם לא נפרדו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אני אוהב
עוגיות!
כרובי ברגע של
חולשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/7/01 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן גרצמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה