אני פשוט לא מאמין שהחמצתי את הגול הזה! השער היה פשוט מולי!
איך יכולתי, הייתי יכול להיות גיבור! ושוב הרגשתי שהחלום שלי,
להיות שחקן כדורגל בבית"ר ירושלים, מתרחק ממני בצעדי ענק,
ובמקום הנה אני סתם חוזר עם עוד הפסד לי ולקבוצתי. הדרך הביתה
אחרי הפסד, היא תמיד הרבה יותר ארוכה מהדרך אחרי ניצחון, עכשיו
ה-500 מטר ביני לבין הבית נראו כמו מרחק לא אפשרי, כל כך חם לי
פתאום, אני מזיע כמו שלא הזעתי כל המשחק, והתחלתי לרוץ לעבר
הקיוסק הסמוך להציל את נפשי עם איזה משקה קר. "פחית קולה
בבקשה" ביקשתי ממוכר הקיוסק, "4 שקל", ענה לי בקולו האדיש,
פתחתי את ארנקי, והבטתי פנימה, טוב אני רואה פה מטבע של 5, לא
בעצם זה חצי, פה יש עוד שקל ופה עוד שניים, יחד זה 3.5 שקל,
"יש לי רק 3.5 שקל, יש לך משהו שאפשר לשתות עם 3.5 שקל במקרה?"
פניתי שוב למוכר, הרגשתי שאם אני לא הולך לשתות בחצי הדקה
הקרובה אני פשוט אתעלף באמצע הכביש. "יש לי פה שוופס קולה",
ענה לי המוכר בחוסר סבלנות", "שווופס, שיהיה שוופס", אמרתי
ונתתי לו את כספי. מוכר הקיוסק פתח את המקרר, ומהמדף התחתון
בקצה הוציא לי את המשקה המיוחל שבטח היה מונח שם לפחות שנה.
חטפתי את הפחית, ורצתי לסמטה עם קצת צל לשתות. כשסוף סוף
ישבתי, ניגשתי לפתוח את הפחית. פסססס! השמיע הפחית, וכשקרבתי
אותה לעבר פי היבש משהו שלא היה קולה יצא משם. הרחקתי את הפחית
בבהלה, משהו שנראה כמו גז ורוד יצא משם, התרחקתי עוד מטר ולפתע
ראיתי מולי דמות, דמות! התפלאתי, רגע זה לא סתם דמות, זה נראה
קצת כמו ג'יני, כן כמו ג'יני מאלאדין, לא זה לא יכול להיות,
חשבתי לעצמי, אבל ככה זה נראה! "אתה ג'יני!" צעקתי לעבר הדמות,
"אתה ג'יני! היה לי ג'יני בתוך הפחית שוופס קולה שלי! אתה הולך
למלא לי שלש משאלות!", הג'יני, היה נראה טיפה אדיש, כאילו רק
התעורר לפני רגע, ניער קצת את ראשו, הביט בי ואמר בקול ממש
אדיש, "אני מצטער ילד, אבל אני לא ג'יני, קוראים לי ניג'י נעים
להכיר", הייתי צמא ומופתע וממש לא היה לי כח לצ'יט צ'ט,
"ג'יני, ניג'י, לא כל כך אכפת לי אבל אתה ממלא משאלות נכון?
אני רוצה שתעשה אותי השחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם!" "אני
מצטער ילד", ענה ניג'י, "אני לא ממלא משאלות כאלה", "טוב אז,
אז, תעשה אותי מיליונר", קראתי קצת פחות נרגש, אם לא שחקן
כדורגל לפחות אוכל לרכוש קבוצת כדורגל, "אני מצטער ילד", ענה
שוב ניג'י, "אז מה אתה יכול לעשות?", שאלתי מאוכזב. "אני!" אמר
ניג'י בקול גאה, "אני בעסקי המכוניות!", "ב... עסקי המכוניות?"
שאלתי מבולבל, "כן!" המשיך ניג'י, "בעסקי המכוניות, שמן, מים,
גלגלים, תן לי רכב ותוך דקה אני מתקן אותו לחלוטין, אין רכב
שאני לא יכול לתקן! אם אני באזור, לא תצטרך מוסכניק לעולם!",
"מה!!!", התחלתי לכעוס, "דבר ראשון אני קטן מדי בשביל אוטו,
ודבר שני אתה הג'יני הכי גרוע בעולם!". ניג'י לא נראה נרגש
במיוחד מהדברים שלי ואמר, "תקשיב ילד, כמו שהסברתי לך אני לא
ג'יני, ובא גם נזכור מי פה התקמצן וקנה שוופס קולה, זה בטח לא
אני, עכשיו, אתה שחררת אותי, שזה ממש אחלה ולכן אתה תקבל שרותי
מכונאות, אם זה לא יעזור לך אולי זה יתן משהו למשפחה או לחברים
אז תפסיק להתבכיין!". "טוב שיהיה", אמרתי ולקחתי את הפחית,
אליו הספיק ניג'י לבנתיים לחזור, והמשכתי לביתי. כשהגעתי,
משפחתי התיישבה בדיוק לארוחת הערב, "היי, מה חדש? בא תצטרף
לארוחה!" קראה לי אמי עם קערת סלט בין זרועותיה, "היי, הפסדתי
במשחק, הבאתי גם חבר לארוחה אם זה בסדר", לבנתיים יצא ניג'י
שנית מפחית השוופס קולה אם בגדים רשמיים שכאלה ואמר "נעים
להכיר, קוראים לי ניג'י, הבן שלכם שחרר אותי מפחית שוופס קולה
שקנה", "נעים מאד" ענה לו אבי, "בא תשב, אתה נראה קצת רעב",
התיישבנו אני וניג'י בצד השולחן והתחלנו לאכול, מסתבר שאחרי
מאות שנים בפחית נהיים ממש רעבים, כי ניג'י פשוט טרף את כל מה
שהיה לו בצלחת, "ובמה אתה מתעסק?" פנה אליו אבי בנימוס, "אני?"
השיב לו ניג'י, "אני בעסקי המכוניות, כל בעיה שיש לך עם הרכב
אני מתקן לך ברגע, ומכיוון שבנך שחרר אותי, אני נותן לך את כל
השירותים האלו חינם", "חינם?" שאל אבי, עם הפרצוף שהוא תמיד
עושה שהוא מרגיש מרוצה, "חינם", השיב לו ניג'י, "דווקא", השיב
אבי, "האוטו שלי מחרחר קצת בזמן האחרון, משהו עם הבוכנות אני
חושב, אם תוכל להציץ בזה אחרי הארוחה זה יהיה פשוט מצוין",
סיימנו לאכול, אחרי שניג'י לקח ביס אחרון מכל דבר שהיה על
השולחן (כולל כמה ביסים ממה שהשארתי בצלחתי), וניגשנו אני אבי
וניג'י לחניה, ניג'י בחן את האוטו מכל צידיו, אמר כמה מילים
בשפה לא מוכרת, לפתע ענן ורוד כיסה לרגע את המכונית וכשפוזר
אמר ניג'י, "הבעיה תוקנה", התניע אבי את מכוניתו וקרא
בהתלהבות, "המנוע נשמע כמו חדש, הצלחת!" "כמו שאמרתי לך", אמר
ניג'י אם פרצוף גאה, "ביום שאפגוש רכב שלא אוכל לתקן שמי לא
יהיה ניג'י!" בחיי לא ראיתי את אבי כל כך מרוצה כמו עכשיו,
אותי לא עניינו מכוניות אף פעם, ופניתי ללכת, רציתי לדבר עם
אבי על הגול שהחמצתי היום במשחק, אבל משום מה היה נראה לי שאבי
עסוק בדברים שיותר מעניינים מזה, והתחמקתי בשקט חזרה לחדרי,
נשכבתי על מיטתי, ולפתע נזכרתי שמחר, יש לי משחק כדורגל חשוב,
שאני פשוט חייב לנצח, ונרדמתי.

יום חדש הגיע, שעות בית הספר עברו באיטיות, ולא יכולתי להתרכז
בשום שיעור, איך אפשר להתרכז, שיש משחק כל כך חשוב עוד מספר
שעות? וגם כל הסיפור המוזר הזה עם ניג'י לא בדיוק עזר ליכולת
הריכוז שלי, שנמוכה גם ככה. כשסוף סוף בית הספר הסתיים, רצתי
עם חבריי לקבוצה למגרש הכדורגל, כשהגענו, קפטן הקבוצה מושיק
אסף את כולנו למעגל וקרא, "אתם יודעים את החשיבות, של המשחק
היום! אנחנו פשוט חייבים לנצח! ודיר בלאק", פנה מושיק אלי, "אם
תחזור על הפדיחה של אתמול!", התמקמנו על המגרש והמשחק החל,
המשחק היה מהקשים ששיחקנו, והתרכזתי כולי בו, אפילו את ניג'י
שכחתי, ואז, בדקה ה 90 כשהיה עדיין 0: 0 וכולנו חשבנו שהמשחק
יגמר בתיקו, נשלח אלי כדור מצויין ממושיק, רצתי אליו וראיתי את
השער מולי, דמיינתי את עצמי באיצטדיון טדי, "אלי אוחנה עם
הכדור", דמיינתי את השדר אומר, עברתי שחקן אחד ועוד אחד, "איזה
ביצוע של החלוץ המצוין", הגעתי לרחבה, "האם נראה פה גול? איזה
דרמה", עברתי את השוער, וגלגלתי את הכדור לשער, "גווווול! איזה
גול מדהים של אלי אוחנה!" המשחק הסתיים, השתחוויתי לעבר הבתים
שבצד אותם דמיינתי כאלפי אוהדים של בית"ר, חברי קפצו עלי,
וסחבו אותי על כתפיהם, כשסיימנו להתחבק ולשיר, רצתי מהר לביתי,
לספר לאבי על הגול שלי. לאחר דקה הגעתי לביתי, או מה שהיה פעם
ביתי, כי לפתע ראיתי מול עיני מוסך ענקי עם עשרות מכוניות,
עליו מוצב שלט ענק ובו כתוב: "ניג'י את יוסף - מוסך הקסם",
עברתי בין טורי המכוניות, חלפתי גם על ניג'י שאמר כמה מילים
מוזרות למכונית עם פנצ'ר, והגעתי לאבי, שבדיוק ספר כסף, "אבא,
אבא, ניצחנו! אם היית רואה איזה גול הבקעתי, בדיוק כמו אלי
אוחנה!" אבי לא טרח להרים את עיניו מהכסף והשיב בביטול, "יופי,
עכשיו אם לא אכפת לך אני וניג'י מאד עסוקים", "אבל אבא, זה היה
המשחק הכי חשוב בכל הליגה!" ההתלהבות שלי החלה לדעוך, "תקשיב,
אני באמת עסוק", המשיך אבי, "לניג'י ולי יש המון עבודה, נדבר
אחר כך, טוב?" נכנסתי לביתי עצוב, אמא עמדה בצד ועברה על כל
מיני דפים אם מספרים של לוחות זיהוי, "היי, חזרת", קראה לעברי
אמי, "איזה נחמד החבר החדש לך ניג'י הוא פשוט כל כך נחמד!",
התחלתי ממש להתעצבן וצעקתי לעברה, "הוא לא חבר שלי!" "כן",
אמרה אמי "אבל לפחות הוא לא צועק על אמא שלו!" עזבתי את הבית,
ניג'י, ניג'י, ידעתי שלא הייתי צריך להסתפק בשוופס קולה, לא
יכולתי להתאפק ולשתות משהו בבית? אבל רגע, שום דבר לא מאוחר
מדי, כמו שניג'י הגיע, הוא יכול להיעלם, רצתי לעבר המוסך החדש,
חטפתי את פחית השוופס, שאחריו נגרר ניג'י המופתע, והמשכתי לרוץ
עד שהגעתי למגרש הכדורגל, שם הנחתי את הפחית על נקודת הפנדל,
"אני מצטער, ניג'י, אבל אולי תגיע למשפחה אחרת, שבאמת תצטרך
אותך", הלכתי כמה מטרים אחורה וחזרתי לדמיין את עצמי בטדי,
"האם יוכל גבירותי ורבותי להרחיק אלי אוחנה את הכדור מהסכנה?"
רצתי לפחית ובעטתי בה בכל כוחי, הפחית התעופפפה לעבר הבתים
רחוקים משכונה סמוכה, שם בתקווה תנחת במקום בו יהיו יותר
מרוצים ממנה. הרי היא בכל זאת לא סתם פחית קולה, היא פחית של
שוופס קולה!