"הפתעה!" הגחנו כולנו מאחורי הספות, כסאות או כל רהיט אחר
שהסתתרנו מאחוריו רק כדי לראות את פרצופה המופתע של יונתי
הצחורה, אהובתי הנצחית קרן. "אני... פשוט בהלם..." ניסתה קרן
להתעשת, "אני לא מאמינה שזכרתם... איזה כיף לי... זה אתה,
נכון? אתה האחראי להפתעה המתוקה הזאת, נכון?'' פנתה קרן אלי.
"מודה", עניתי, גאה בעצמי, "חשבת ששכחתי, אהה, בואי הכנתי לך
עוגה, 20 נרות בדיוק, תבקשי משאלה תעצמי עיניים ותכבי את
הנרות, והמשאלה תתגשם, זה עובד תמיד", "תמיד?" שאלה קרן,
"תמיד!" עניתי עם החיוך המתוק ביותר שיכולתי לענוד, והבאתי
אותה לעוגה שהייתה על השולחן עם 20 הנרות ששמתי בקפידה על
העוגה, "נו אז מה המשאלה שלך אהובתי?" "האמת היא שיש לי
משאלה", אמרה קרן בהתרגשות, "ואם תוכל להגשים לי אותה, אני
אהיה פשוט הבחורה המאושרת ביותר בעולם!" "הכל!" עניתי אני,
"בשבילך הכל, פשוט הכל, ומה תרצי קרן שמש שלי?" חכתה קרן רגע
מול העוגה, ולאחר שתיקה קצרה אמרה, "אני... אני רוצה לקפוץ
קפיצת בנג'י..." "כמובן, ממש מתנת יום הולדת מקורית!" קטעתי את
דבריה, "אתה לא נתתי לי לגמור את המשפט'' המשיכה קרן, "אני לא
רוצה סתם לקפוץ קפיצת בנג'י... אני... אני רוצה לקפוץ מהקצה של
הירח!" ובנשיפה אחת כבתה את כל הנרות, "מה! את צוחקת, נכון קרן
שלי?'' ופניתי לשאר האורחים במסיבה, "קרן, תמיד היא עם הבדיחות
שלה, הא הא!". אבל קרן לא צחקה, אלה העדיפה לפרוץ בבכי היסטרי,
"אתם הבנים תמיד אותו דבר, אתם מבטיחים ואז זורקים את ההבטחות
שלכם לכל הרוחות... אתה לא אוהב אותי... זה מוגזם לבקש מתנה
ליום הולדת שלי...?'' אך היא לא הייתה היחידה, שאר החברים
במסיבה נזכרו גם הם להשתתף במסע ההאשמות נגדי: "אתה לא אוהב
אותה'' צעק אחד, "בגללך היא בוכה", צעק שני, "איזה מין חבר
אתה, מארגן לה מסיבה ואז שובר את לבה, אין לך רגשות?!'' והם
החלו אחד אחרי השני להקיף אותי ולגדף אותי. "אבל", ניסיתי
להתגונן, "קרן, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל מה שאת מבקשת
פשוט לא הגיוני, נסי גם להבין אותי!'' "איך אתה מעז", מלמלה
קרן בין דמעותיה, "אהבה אמיתית חזקה יותר מכל הקשיים... אם אתה
חושב שאתה לא מסוגל להגשים את משאלתי היחידה, אולי זה אומר
ש... אולי זה אומר... שאני לא מספיק חשובה בשבילך... ואני
חשבתי שאתה אוהב אותי... אני... אני... אני רוצה שתעזוב את
המסיבה שלי, אני צריכה קצת זמן ממך... פשוט תעזוב". "אבל...''
ניסיתי שוב להתגונן, אבל לפני שהספקתי להוציא מלה, תפסו אותי
שנים והעיפו אותי ישר מהדלת הקדמית אל המדרכה בחוץ, "אתה מגעיל
אותי", קרא אחד ושלח יריקה עסיסית לקראתי.

ניסיתי לקום. כל גופי כאב מהנפילה המאד לא סימפטית על המדרכה
הקשה. השקעתי את כל מאמצי והצלחתי איכשהוא להרים את עצמי על
שתי רגליי, הרגשתי כאילו מישהו תקע סכין בכל חלקי גופי, בחוץ
ויותר גרוע בפנים. רציתי לישון, לשכב על מיטתי ופשוט לתת לכאבי
להרדים אותי, יש מצבים בהם השינה היא פשוט התרופה הטובה ביותר,
אך לפתע נזכרתי, שהבית ממנו נזרקתי באכזריות שכזו, הוא, ככה
במקרה, ביתי שלי. משנוכחתי לדעת שאני לא מתכוון לחזור לביתי
בשעות הקרובות, גררתי את גופי הכאוב לעבר ספסל בגן ציבורי
קרוב. עכשיו שישבתי וגופי טיפה נרגע החלטתי לנסות ולשחזר בליבי
את המאורעות של היום האחרון: היום היה יום הולדתה של קרן,
נזכרתי שקרן אוהבת הפתעות, עבדתי כל היום בלארגן לה מסיבת
הפתעה, ניפחתי עשרות בלונים שעלו לי בעשרות התקפות אסטמה (מזל
שאני תמיד סוחב איתי משאף), הזמנתי את כל החברים שלנו, הפתענו
את קרן, קרן שמחה, קרן ביקשה לקפוץ קפיצת בנג'י מהירח, בום!
אני נוחת בחוזקה על המדרכה. שום דבר לא היה נשמע פה נכון.
בהיתי באנשים בפארק, ליד המתקנים ישבו כמה אמהות שהתבוננו
בילדיהם הקטנים בקרסולה, לא רחוק ממני הסתובב נער עם כלב חמוד
קשור לרצועה, ובזוית עיני ראיתי גם זוג אוהבים צעיר הולך לו
מחובק. ואז, ואז הכל פשוט הסתדר לי בראש. איך יכולת! גערתי
בעצמי, אתה פשוט אדם אכזר, אתה אוהב אותה, אין דבר שאתה יותר
נהנה לעשות מלפנק אותה, היא ביקשה ממך בקשה אחת, ואתה לא
הסכמת! אך יכולת! ובליבי כבר האסימון נפל: אני אוהב את קרן,
קרן רוצה לקפוץ קפיצת בנג'י מהירח, כל עוד אני פה קרן גם תקפוץ
קפיצת בנג'י מהירח! ועכשיו, שההחלטה כבר נקבעה נותרה רק שאלה
מינורית אחת: איך! זה חייב להיות אפשרי, חשבתי לעצמי, לא חסרים
אנשים שקפצו בנג'י, וגם יותר מאדם אחד בהיסטוריה הגיע לירח, כל
מה שנותר לעשות זה לשלב ביניהם, כן, פשוט לשלב. מה שאני צריך
עכשיו זו תוכנית, כן כמו שלימדו אותי תמיד בצבא, אם יש בעיה
כותבים תוכנית ואז הכל מסתדר, ואם אופטימיות זהירה זו, הוצאתי
את פנקסי מכיסי והתחלתי לכתוב, תוך אימוץ זיכרוני מימי שרותי
הצבאי:

סודי ביותר

המטרה: קפיצת בנג'י מהירח.
האמצעים הדרושים:
1. סולם חבלים מאד מאד מאד ארוך.
 
2. חבל בנג'י מאד ארוך.

השיטה: זריקת סולם החבלים לכיוון הירח עד שיתפס בקצהו. לאחר
שיתפס, לעלות בעזרתו לירח, להתקין את חבל הבנג'י ולבצע את
הקפיצה.
מועד המבצע: יש לחכות לזמן הנכון בחודש, שהירח בצורה של בננה,
עד לביצוע המשימה.

הערות: יש לשמור על סודיות המבצע עד לביצועו.

עכשיו שיש תוכנית, הכל הרבה יותר בסדר, חשבתי לעצמי, ואם חיוך
קטן וכאבים גדולים, חזרתי לביתי (שפונה לבנתיים מאנשים, אף
שטמן בחובו זבל שהיה מעלה את ח'יריה בעשרים מטר לפחות), נשכבתי
על מטתי בזוית היחידה שכאבי אפשרו לי, ואם חששות רבים אך גם
תקווה קטנה נרדמתי.

התעוררתי לצלצול שלושת שעוני המעוררים (המספר היחיד שמעיר
אותי), עוד לפני שזרחה השמש, יום עמוס מצפה לי, בשביל שתוכנית
תצליח יש צורך, כמו שתמיד לימדו אותי, לעבוד עליה מיד, בלי
לבזבז ולו רגע אחד. התחנה הראשונה שעלי לבקר, היא ללא ספק אחד
מחנויות "עשה זאת בעצמך", שם בתקווה אוכל לרכוש חבל בנג'י וחבל
שיתאים לבניית סולם חבלים. התלבשתי, עליתי על אופניי ותוך זמן
קצר כבר עמדתי מול המוכר בחנות. "טוב, אין לי זמן, מה אתה
צריך", פנה אלי המוכר בנימה מאד לא נימוסית. "חבל בנג'י או
משהו בסגנון", אמרתי אני, המוכר פתח ארון ענקי שהיה לצדו
והוציא ממנו חבל בנג'י ארוך והגיש אותו אלי, הייתי בהלם
שמוכרים דברים כאלה בכלל ואני חשבתי שמוכרים רק ברגים ונעצים
בחנויות שכאלה, נו טוב מסתבר שחבל בנג'י זה מוצר מאד פופולרי,
שילמתי לו בכרטיס האשראי שלי. התוכנית מתבצעת לבנתיים בדיוק
כמו שקיוויתי, עכשיו נותר רק לקנות חבל, ופניתי שוב למוכר, "מה
החבל הארוך ביותר שאתם מוכרים?'' שאלתי, "30 מטר, כמה אתה
צריך?'' שאל. "30 מטר", מלמלתי, "אני חושב שזה לא מספיק, אני
צריך יותר משהו בכוון האלף קילומטרים", "מה זה?'' שאל המוכר
בקול מופתע, כנראה שהמוכר לא הבין אותי, קורה לי שאני מגמגם
לפעמים וחזרתי שוב בקול גבוה וצלול, "אמרתי ש 30 מטר זה לא
מספיק, אם יש לך משהו יותר בכוון האלף קילומטר אני...'' "נמאס
לי כבר מבדרנים כמוך", קטע אותי המוכר, ופתאום מצאתי את עצמי
מועף החוצה ובבום גדול נוחת על המדרכה.

בסדר התוכנית נכשלה, חשבתי לעצמי, אני מודה, לא צריך להתרגש,
חייבת להיות דרך אחרת לממש את משאלתה של קרן, קשרתי את החבל
הבנג'י למושב האחורי של אופני והתחלתי לרכב לכוון ביתי, מאמץ
את ראשי בנסיון לחשוב על תוכנית אחרת. לפתע שמתי לב, שמסתבר
שזה מחזה מוזר, של רוכב אופניים שגורר אחריו חבל בנג'י מאד
ארוך כי כל העיניים של האנשים היו מופנות אלי. הנה ילד בן חמש
שמצביע עלי ואומר משהו לאמו, רגע, ושם יש חבורה של נערים
ונערות שכולם מסתכלים רק אלי, ומהבניין הגבוה שלמולי גם...
רגע, נורה אדומה נדלקה לפתע בראשי, והתחלתי לצעוק בקולי קולות
"בניין גבוה, בניין גבוה זו התשובה!" עצרתי את אופניי התישבתי
על המדרכה, הוצאתי את פנקסי והתחלתי לכתוב:

סודי ביותר

המטרה: קפיצת בנג'י מהירח (תוכנית ב')
האמצעים הדרושים:

1. חבל בנג'י ארוך.
           
2. בניין מאד מאד גבוה (מגדל התאומים למשל).

השיטה: זינוק מבניין מאד מאד גבוה לירח, המשך ע"פ תוכנית א'.

זהו, יש תוכנית חלופית, הכל עכשיו בסדר, חשבתי לעצמי, ומהרתי
לרכב על אופני לכוון ביתה של קרן לבשר לה על התוכנית הגאונית
שלי. עכשיו שהשמחה נמצאת רק מספר מטרים ספורים ממני, ואהבתה של
קרן אלי תשרוד לנצח, אפילו המבטים התמוהים מהאנשים ברחוב לא
הפריעו לי בכלל. עצרתי בדרך בחנות פרחים, וקניתי זר ורדים
יפהפה, קרן תמיד אהבה ורדים כך נזכרתי (אולי בגלל הקוצים
שעשעתי את עצמי). כעבור רכיבה של עוד מספר דקות הגעתי לביתה של
קרן. קצת מתרגש קצת חושש ניגשתי לדלת ביתה וצלצלתי. "קרן,
מותק", מסרתי לקרן שהגיחה לפתע מדלת ביתה ועמדה מולי מופתעת,
את הורדים, "חשבתי על מה שהיה אתמול, ואת פשוט צודקת, איך
יכולתי להיות כל כך אטום!? אבל אל תדאגי, המשאלה שלך עומדת
להתקיים, יש לי, קרן אור שלי תוכנית!'' החיוך שכל כך אהבתי בה
חזר אליה לפתע, "באמת! אני באמת אקפוץ בנג'י מהירח? יש לך
תוכנית? אני כל כך מתרגשת!'' "כן מותק, יש לי תוכנית", ומסרתי
לה את הדף עם התוכנית הגאונית. לקחה קרן את התוכנית, עיינה בו
קלות, ולאט לאט ראיתי שחיוכה נעלם, זה סימן מדאיג, חשבתי
לעצמי, ולפתע מצאתי את עצמי על המדרכה, עם כאב ראש ענקי.