יצר ההרס הוא זה שמשתלט על חושיי עכשיו.
אבקש לעקור, להוקיע ולהחריב.
משום מה... להבות מפצפצות בתוכי ואני מרנינה.
מחזה מרומם נפש... חריכת נפשי בשלך, ואתה אינך מרגיש.

זה העצב שמוצא את מנוחתו בגופי עכשיו, בגפיי, בכל איבריי
אולי.
המכה שהיכתה, הילד שהרצין לפתע, מעציבים אותי.
מפחדת, מה יש אחרי זה, לאן זה ממשיך, לאן אנחנו נעלמים?
מסתכלת למעלה והשמש צורבת את עיניי, הדמעות כבר לא יכולות
לעצור בעד עצמן, וגם אני לא יכולה, הן מטפסות מעלה מעלה,ממאנות
להקשיב לתחינותיי החוזרות ונשנות, לעצור! להפסיק!

הפחד הוא זה שמחלחל בי עכשיו, מאיים לפרוץ החוצה.
עומד או יושב לי בתוך הלב, מחכה לשעת פעולה, לעלות ולהיתפס לי
בעיניים, להיאחז באישונים המורחבים ולא לזוז.
טיפות צהבהבות של פחד ממלאות את חלל הבטן, מאכלות את הקיבה,
הטחול ובדרך גם את הנשמה.

שירת ציפורים נשמעת כזימזום הצרצר, צורמני ובלתי ערב לאוזני.
"נגן לי מנגינה צורמת, הקם לי תזמורת של מסורים חשמליים".
ציפצופים באוזניים, קורעים לי את עור התוף לחתיכות קטנטנות,
כמעט בלתי נראות.
שבילים של מבוכה מתפתלים בתוכי ואני עוצמת עיניים, מפללת חרש
שהרגע הזה יגמר, האם אי פעם הוא יגמר?