אני שונאת להתקלח אחרי שאתה הולך, רוצה להשאיר את הריח שלך
עליי, החמימות מהחיבוק שלך והטעם מהנשיקה. תמיד אני יודעת שאם
אתה הולך אולי לא תשוב, אבל הריח, מממממ... הריח...
להחזיק אותו עד שאדע בביטחון שתשוב, כי אתה תמיד הולך. אם
יכלתי לשמור אותו בצנצנת, צנצנת שחורה עם עיטורים מכסף, שכל
פעם שאפתח אותה אריח אותך, החמימות בכתף השמאלית מהנשיקות שלך
תיעלם, העקצוצים הנעימים בגב מהיד שלך יחלפו, ואני רוצה לשמור
אותם עליי.
כל פעם שאתה הולך ליבי מחסיר פעימה, וכשאתה שב, אם את שב, הוא
מכפיל את קצבו כאילו אומר שהוא ממשיך אבל הזמן עצר.
אחרי שאתה הולך אני בוכה במקלחת, לא כי הלכת, כי הריח שלך נשטף
עם הסבון... ואני שוב מרגישה לבד, אני כל כך רוצה שתשכח משהו,
חולצה, צעיף, רק כדי שאוכל לצאת מהמקלחת בידיעה שהריח שלך עוד
קיים איתי, מחכה שאלבש אותו עליי. אבל אתה לא שוכח, כאילו עשית
בדיקת מלאי ובחרת שלא לשכוח כלום כדי שתמיד תהיה לך האופציה לא
לחזור, לא השארת מספר להתקשר, או כתובת למקרה חירום, כשאתה
הולך אני לבד, אני מחבקת את הכרית כאילו הייתה אתה... אבל הריח
שלה שונה, הוא מתקתק ואוורירי, היא צוחקת עליי, הכרית, מבהירה
לי שהיא לא אתה וגם לא תהיה.
אני מחכה לך בלילות, נועלת רק פעם אחת ומוציאה את המפתח שתוכל
להיכנס עם שלך אבל אתה לא חוזר. הלכת בפעם האחרונה, כך אמרת
לפני שחיבקת אותי ושנינו בכינו, התחבקנו אולי חמש דקות ואז
הסתובבת, פנית לדלת ואמרת שאתה לא מסתכל אחורה כי זה יכאב מדי,
לשנינו.
אני קרסתי, סגרת את הדלת בשקט, כאילו שלא רצית שאשמע שאתה הולך
אבל שמעתי...
והמקלחת נראתה כל כך מאיימת, במקלחת הזאת בכיתי הכי הרבה,
ישבתי שם שעתיים אולי.
שנאתי להתקלח אחרי שהלכת. |