הרבה אומרים לי שהמקצוע שלי מוזר, אני מבין אותם. אנשים
חדגוניים, כל חייהם בנויים על נוסחאות, אין להם יותר מידי
אפשרויות להתפרנס. בסך הכל, יש כמה עשרות של מקצועות שאדם יכול
לבחור, ממתמטיקאי ועד למאלף סוסים, ואני לא מדבר על "מנהל
הנדסת תוכנה דרגה 3", אלו פשוט אנשי מחשבים.

הרעיון למקצוע צץ כמו כל הרעיונות שלי, על חצי מנה פלאפל בדוכן
של סעדיה. בדיוק יעצתי למישהו על מתנה לאישתו ליום ההולדת,
ובעוד הוא מתרחק מבלי להגיד תודה, חשבתי על זה שאני בעצם יכול
לעשות מזה כסף. מהרעיונות שלי.

ואז פתחתי את "רעיונות בע"מ", וככה אני יושב לי במשרד ואנשים
באים ומבקשים עצות: "איך לעצב את הפסל הזה?", "חסרים לי כמה
בדיחות למופע הסטנד-אפ", "למה כדאי להתחפש בפורים?"
ואני עונה על הכל. אחלה עבודה. כסף טוב.

בין קבלת השאלה ובין התשובה עובר זמן מסוים. אני מבקש מהבן אדם
טלפון, הולך לאכול חצי מנה פלאפל בדוכן של סעדיה, וכשהרעיון
קופץ לראש, אני מטלפן ללקוח ואומר לו. הוא בא ומשלם וככה
הסיפור נגמר.

כשדודו טופז בא אליי באותו יום וביקש שם לתוכנית החדשה שלו,
עשיתי את הטקס הרגיל: "אני כבר אתקשר אליך ברגע שיצוץ הרעיון".
ידעתי שעם דודו אסור לחפף, כי הוא לקוח קבוע וכל זה. כל תוכנית
הוא מבקש את העזרה שלי, האיש פשוט לא יצירתי בגרוש.

אז לקחתי את הארנק, והלכתי לדוכן הפלאפל של סעדיה, שילמתי את
הסכום הרגיל ונגסתי בפיתה. בדרך כלל הרעיון בא אחרי הביס
הרביעי.
"תיזהר אדוני", אמר סעדיה, "הצ4יפס הרגע יצא מטיגון, הוא קצת
חם. חכה טיפה".
לא הקשבתי ונתתי ביס ראשון.

תחושת הכאב היכתה בי מיד, וכמעט הפלתי את הפיתה מידי, שמן רותח
נוטף משפתי.
"אתה משוגע?" שאלתי את סעדיה (עוד אחד מהרעיונות שסיפקתי
לדודו).
"אבל אדוני", מלמל התימני נמוך הקומה ומשך בכתפיו, "הזהרתי
אותך".

אחרי שהתאוששתי מצאתי לנכון לנגוס בפיתה שנית, אולם המוזה
איחרה לבוא. מאוד התפלאתי על העניין כשחיסלתי כמעט את הכל
והפיתה כבר נזלה לכל מקום, ואז הבנתי שזה כנראה בגלל שלא
הרגשתי כלום.

יש אנשים שבטוחים שהכל פשוט לאללה: יש חרש, עיוור, תתרן ואילם,
וזהו.
להיות חסר חוש טעם זה הדבר הכי גרוע מכל אלו, תאמינו לי. אתה
אוכל את הפיתה, כל המינרלים מתפרקים לך בגוף, הכל תקין לכאורה,
אבל בעצם לא מרגישים כלום. פשוט כלום.
אתה יודע שהפיתה טעימה, אתה עוד זוכר את החומוס מאתמול, איך
שנשארו כמה גרגרים, כמו שאתה אוהב, ואתה כדורי הפלאפל הטריים,
אבל אתה לא מרגיש את זה.

אחרי יומיים של חוסר מוזה, דודו טופז התקשר מעוצבן לגמרי ואמר
שהמפיקים מחזיקים אותו קצר והוא חייב שם לתוכנית היום, אחרת
החוזה מבוטל, והוא גם יילך לחפש איש רעיונות אחר.

הנחתי את השפופרת במקומה וניסיתי לחשוב על רעיון שיוציא אותי
מהבוץ, אבל לא היה לי כזה. חיפשתי בספר הטלפונים רופא שיעזור
לי, ולא מצאתי שום דבר. אז הלכתי לקופת החולים ושאלתי מה אפשר
לעשות, אז נתנו לי כתובת של רופא ללשון, כי שם נמצא חוש הטעם.
"אין לו טלפון?" שאלתי.
"לא", ענתה הפקידה, שומתה עולה ויורדת בהברה היחידה שהמילה
סיפקה לה.
רשמתי את הכתובת על פתקית קטנה והלכתי משם.

כשיצאתי מבניין קופת החולים התבוננתי בפתקית: "רחוב בן-יהודה
5, קיבוץ דיפתונג". בתוך תוכי הרגשתי שזו בטח איזו בדיחה קטנה,
אבל הזמן עבר מהר ולא היו לי הרבה ברירות אחרות, אז נסעתי.

כשעברתי את שער הקיבוץ פתאום הבנתי שבעצם אין לי מושג איפה זה
הרופא הזה נמצא.
"סליחה", פניתי את אדם מבוגר, בשנות ה60 לחייו, "אתה יודע איפה
זה רחוב בן-יהודה?"
"אתה נוכרי?" הוא שאל ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
"כן", עניתי לאחר כמה שניות שבמהלכן ניסיתי להבין מה זה
נוכרי.
"ברוכים הבאים לקיבוץ דיפתונג!" הוא אמר ושינה את הבעת פניו
באופן כה קיצוני, עד שנבהלתי.
"אז...איפה זה רחוב בן-יהודה?" שאלתי בשנית.
"רחוב בן יהודה", הוא אמר, לא מוריד את החיוך מפניו, "שוכן
מרחק קטן מכאן. המשך לנסוע ישר ובפניה הבאה תפנה נא ימינה".
"תודה", מלמלתי.

כל הבתים שראיתי בדרך היו חדגוניים ומשעממים למדי, לבנים עם גג
רעפים אדום. 'אנשים חסרי דמיון גרים כאן', חשבתי ומיד התמלאתי
זלזול, עד שנזכרתי שכרגע גם אני נמצא באותו מצב.
בית מספר חמש היה ניגוד גמור לכל מה שראיתי עד עכשיו, הגדר
החיה גדלה באופן בלתי ניתן לשליטה ויצרה למקום תדמית של בית
נטוש. ראיתי אישה בגזרה מרובעת עברה במהירות על פני הבית,
כאילו הוא מקולל.

שמתי לב שבית מספר חמש שוכן קרוב מאוד לבניין גדול, אשר היה גם
כן לבן לגמרי ואדום בקצוות, והשתלב באופן מושלם באופיו של
הקיבוץ המוזר הזה.

בחדר ההמתנה של המרפאה ניסיתי לפתח שיחה עם בחור שישב לידי.
"תגיד לי", שאלתי, "מה זה הבניין הזה שראיתי בדרכי לכאן?"
"נו, זה כמובן בניין הפעיל", הוא דיבר ועיניו זרחו, "את בניין
התפעל כבר ראית?"
"מה ההבדל בינו לבין בניין הפעיל?" שאלתי.
"הלוא בניין התפעל הוא עם דגש!" הוא אמר ומתח את חיוכו, "גאוות
הקיבוץ כולו, אתה חייב לראות!"
"לא נראה לי שיש הבדל גדול בינו לבין בניין הפעיל".
"נוכרי", הוא פלט והלך להתיישב ליד אשה בגזרה שלמה.

כשהגיע תורי, כבר הייתי עייף נורא, הערב ירד והכוכבים נראו
מחוץ לחלון. פתחתי את הדלת ונגלה לעיני גבר צעיר, שהציג את
עצמו בשם פועל, ושני רופאים צעירים עם חלוקים. פועל, לעומת
זאת, היה לבוש קצת יותר כמו בן אדם רגיל, מה שגרם לי להרגיש
יותר בנוח.
"נלי ונלה, תכיר", הוא אמר, בהצביעו על זוג ההרופאים, גבר
ואישה, שניהם מנומשים לאורך כל גופם. "הם תאומים", הוא הוסיף.

מאוד התפלאתי על שהציג לי את עוזריו, דבר שרופא נורמלי לא היה
עושה.
"ובכן", אמר פועל, "במה דברים אמורים?"
סיפרתי לו שאני לא מרגיש את הטעם של הפיתה כבר כמה ימים ושזה
סבל נוראי, הוא הקשיב לאורך כל הסיפור הקטן שלי ולא קטע אותי
אפילו פעם אחת. כשסיימתי הוא שתק לכמה רגעים, כאילו רוצה להיות
בטוח שאכן זה הכל, ולבסוף אמר: "התבוננת פעם בכוכבים?"

"סליחה?" שאלתי בתדהמה, זה היה הדבר האחרון שציפיתי לו. כאילו
המקום הזה לא מלא בתמהונים גם ככה.
"בוא עימי לטיול", הוא אמר. נלי ניגש אליו ולחש משהו באוזנו,
אשר את תוכנו לא שמעתי.
"כן, אתה יכול לקבל את המטופל הבא. נלה?"
"כן?" היא הרימה את מבטה.
"תפתחי כפתור בחלוק, מותק, הלקוחות אוהבים את זה".
"בסדר, פועל", היא דקלמה בעצב.

"מאוד יפה פה בערב", פועל אמר.
"כן", מלמלתי.
"...אתה לא חושב?"
"אני לא חושב שזו בדיוק הדרך לרפא את הבעיה שלי", אמרתי.
"תשמע חבר, כולם כאן חסרי טעם, בקיבוץ דיפתונג. אנחנו לא
מסוגלים להוציא את עצמנו מחוקי ההגייה, הכל נראה אותו דבר
ומשפטי הייחוד לא תקפים כאן. חוששני שלא אוכל לעזור לך".
"אז מה שאתה אומר, זה שאף אחד לא חש מעולם את טעם הפלאפל?"
שאלתי.
"לא. אנחנו מנסים לדמיין אותו, אבל זה לא אותו דבר. כשעצוב לי
אני אוהב לבוא לכאן ולהסתכל על הכוכבים, זה פשוט נפלא. אנחנו
כל כך קטנים ביקום האינסופי הזה, שזה מדהים".
לא סברתי שהדוקטור מדבר בהגיון וביקשתי ללכת, הוא אמר: "אני
בטוח שתמצא את הפתרון לבעיה שלך, אבל אני חושש שלא כאן".
הלכתי משם ברוגז, לא האמנתי שבזבזתי כל כך הרבה זמן ונסעתי
לחור הזה, לא מופיע בשום מפה ומלא בחוסר טעם.

למחרת בבוקר הלכתי לרופא המשפחה שלי, שהסתכל לתוך פי ופסק תוך
שניה וחצי שזו בסך הכל כוויה קטנה בלשון, ולא קרה שום דבר.
באותו יום טלפנתי לדודו, שכמעט וצעק עליי ואמר שזה חייב להיות
שם סופר-מקורי, אחרת הוא מנתק.
"הסתכלת פעם על הכוכבים?" שאלתי.
"כוכבים? כוכבים?! זה מה שרצית להגיד לי?" הוא הוציא קיטור,
הרחקתי את הטלפון מעליי בכמה סנטימטרים.
ואז דממה.
יכולתי לדמיין אותו מחייך מהקו השני מבטא מילה אחת ויחידה:
"כוכבית".
"סליחה?" שאלתי.
"כוכבית, כוכבית דודו", הוא אמר בקול צוהל, "תודה אמיר! תקבל
את הכסף מחר". הוא הוסיף בשנית: "כוכבית דודו! גאוני!"
וניתק.

מאז שאיבדתי את חוסר הטעם לא יכולתי להמשיך עם העבודה של איש
הרעיונות, ופיניתי את המגרש לטובים ממני. עכשיו אני סתם
בפנסיה, יש לי מספיק כסף לכל החיים, וגם קצת אחרי.
אני עדיין מתבונן על הכוכבים לפעמים, תוהה לאן נעלמה
היצירתיות, התעוזה, המקוריות, ועונה לעצמי שהם בטח אי-שם.
אבודים בחלל.

לוואים יש הרבה, אבל נושא ונשוא יש רק אחד. יש כאלו שהם
נושא+נשוא, אבל הם סתם מתפזרים בין תחומים, ובסוף הם לא טובים
בשום דבר.

פעם חשבתי שאני מיוחד, מיוחד במינו. עכשיו הפכתי לסתם עוד
כוכבית קטנה, לוואי מיותר, כמו האנשים מקיבוץ דיפתונג.
אנחנו כל כך קטנים ביקום האינסופי הזה, שזה מדהים.