הנחתי את הקיטבג על הרצפה ופתחתי את תיבת הדואר. היו שלושה
מכתבים; חשבון מים, טלפון ומכתב לאחותי הקטנה. החזרתי את
הקיטבג לכתף והתחלתי לטפס במדרגות לקומה השלישית.
ריח של אויר דחוס עמד במקום. פעם אהבתי מאד את הריח הזה. הייתי
מגיע הביתה ברגילות ודבר ראשון נותן נשימה עמוקה של האוויר
שחיכה בשבילי בחדר מדרגות. הטפטים מתקלפים מהקירות. אבא שלי
הבטיח שאם הוא יהיה ראש ועד בית אז יחליף אותם בחדשים או פשוט
יסייד. אבל בסוף בחרו בשכנה מהקומה החמישית. ככה זה בפוליטיקה,
תהיה נחמד לילדים של השכנים ויבחרו בשבילך.
הדלת לא הייתה נעולה. נכנסתי לחדר שלי ונשכבתי על המטה, לרוחב.
הסתכלתי על השעון- אחת ארבעים וחמש, ותהיתי אם מישהו יברר מי
נכנס לבית. אבא תמיד מתלונן על זה שאנחנו לא ערים למה שקורה
בבית וגנבים יכולים להיכנס בכזאת קלות.
אימא שלי העירה אותי, "מה אתה עושה פה?" - "קיבלתי גימל". היא
החווירה והתקרבה ללטף לתינוק שלה את הפנים. מאד מסוכן להודיע
לאמהות פולניות שהבן שלהן נפצע. הן לוקחות את זה אישי. "מה
קרה, חומד שלי?". עצמתי ת'עיניים "כלום, נפלתי". בהמשך השיחה
כבר לא הייתי מרוכז או למען הדיוק ישנתי.
"מה קרה? נפלת מהטנק?". לאבא שלי יש התכונה לדבר עם אנשים
ישנים מתוך המחשבה שהם יתמודדו עם זה. "לא, סתם, לא הייתי
מרוכז". מבעד לחריצי העיניים ראיתי שהוא עומד במפתן הדלת של
החדר שלי, מסתכל עלי. "עד מתי יש לך?". התהפכתי במיטה. "אני
אמור להתקשר למבצעים ביום ראשון או משהו כזה". רק אז שמתי לב
שאני מכוסה בשמיכה ורק עם תחתונים. תהיתי אם זה באחריותה של
אימא שלי.
כשהתעוררתי כבר היה חשוך. הצצתי בשעון- שש שלושים ושבע. עצמתי
את העיניים וחזרתי לנמנם. הייתה לי מין טכניקה של להסתכל על
השעון מתוך שינה אבל הפעם שמעתי עדיין את ההורים שלי מדברים
בסלון. אבא שלי אמר שעינב התקשרה ואמא שלי אמרה שהיא לא רוצה
שהיא תדאג. אבא שלי אמר שאולי היא תוכל לחלץ ממני תשובה יותר
ברורה. חזרתי לישון.
פתאום הרגשתי לחץ נוראי על החזה. לא יכולתי לנשום. הידיים לא
זזו לי. פתחתי את הפה; רציתי לצעוק לעזרה, לקרוא למישהו שיעזור
לי, חשבתי שאני הולך למות. וקיבלתי הנשמה. עם לשון. זו הייתה
עינב. היא נישקה את השפתיים שלי וירדה מהחזה שלי. אויר! פעם
אמרתי לה שלדעתי אם מתים, אז מתים ביחד ואם ביחד אז בנשיקה.
לרגע כבר ראיתי את חיי עוברים לפני. עשרים ואחת שנים פחות
חודש. "לא אכפת שאתה חולה, אתה לא יכול לפחות להודיע שאתה
בבית?". היא נשכבה לידי. הכנסתי אותה מתחת לשמיכה. "ישנתי".
היא חיבקה אותי. ונרדמנו.
התעוררתי בתשע. היה פתק ליד השעון מאימא שלי. היה כתוב שהיא
יצאה ותחזור בשעות הצהרים. עינב ישנה עדיין. היא עשתה תנועה של
נשיקה מתוך שינה. איזה מלאך. שני דברים רציתי שיקרו עד גיל
עשרים אחת. עינב היא אחד מהם. הכרתי אותה בתקופה שבין התיכון
לצבא. הייתי בחוף עם כדורעף רק שכל מי שהיה אמור להגיע,
הבריז. ואז היא באה; ברונטית נמוכה כזאת בביקיני ושואלת אם
מתחשק לי לשחק. היא ניצחה בהפרש של נקודה. מתברר שהיא בנבחרת.
ועוד לחשוב שלפני המשחק הצעתי לה פור. מפה ומשם אנחנו ביחד.
הלכתי למטבח והכנתי לעצמי כוס שוקו. אני לא בסיירת מובחרת או
משהו. אני אותו אידיוט שרץ על ג'בלאות עם אפוד ששוקל פי שניים
ממנו. שוקו שאני מקבל בצבא שווה לחרא. התיישבתי במרפסת
והסתכלתי על העיר, מחזיק את הכוס בשתי הידיים. ראיתי את הירח
מבעד לרקיע. כשאתה ילד תמיד אומרים לך שירח זה בלילה. לא
יודעים מה הם מדברים, אני תמיד ידעתי שהירח נמצא כל הזמן.
אחרת, איך יש עליו אנשים? מה, הם נעלמים ביום?
עינב הניחה יד על הכתף שלי ונישקה לי בלחי. "בוקר טוב, קוש
קוש, איך אתה מרגיש?". חייכתי והסתכלתי לה בעיניים. עיניים
כאלה גורמות לך לסלוח על הכל, לשכוח הכל ולהתעלם מכל השאר.
"יותר טוב".
היא התיישבה לידי. "תגידי, את חושבת שנגיע לירח?" היא הסתכלה
במבט מוזר כזה והייתי חייב להסביר "היה כתוב שעד גיל עשרים
ואחת אני אגיע לירח". היא חייכה ונשקה לי במצח. "חמודי, בזוקה
זה לילדים". "אני יודע, אבל זה לא בסדר לנטוע אשליות ככה. כל
החיים שלי חייתי מתוך ידיעה שלא משנה מה אני עושה, כשאני אהיה
בן עשרים ואחת אני אגיע לירח, כי זה העתיד שלי. חשבתי שלא משנה
כמה לא חשוב אני אהיה עד אז, בגיל עשרים ואחת אני אהפוך
למפורסם, כי אני אגיע לירח". היא הסתכלה לעיר שממול "בשביל מה
לך להגיע לירח?". הסתכלתי עליה טוב. נזכרתי בשני הדברים שרציתי
עד גיל עשרים ואחד; עכשיו דבר אחד. נישקתי אותה על השפתיים |