אז אומרים שאני צינית... ספרו לי על זה.
למה כולם מרגישים צורך לספר לי על עצמי דברים שאני יודעת הרבה
לפניהם?
הייתה בי להבה, היא כבתה. נרמסה ללא רחם, השאירו אותה בגופי
לנסות ולשקם.
כולם חושבים שבעזרת מילים אפשר לתקן, הם לא מבינים שהרבה יותר
קל להרוס בעזרתן.
לאחרונה הבנתי שאותם אלה שקרובים אליי ביותר הם אלה ששוברים
אותך הכי מהר.
מילה ועוד מילה שווה לדמעה ועוד דמעה..
מרוב דמעות נפשי טובעת, כי אותן הדמעות אינן יוצאות החוצה
ומראות את פניהן, הן אותן הדמעות שמתעקשות להישאר.
ואותה להבה שמדוברת לעיל, מנסה להחזיק מעמד, לא להישבר.
ואז הם שם בחוץ בלי רחם אומרים עוד מילה,
וללהבה כבר אין כוח להילחם. היא נכבית לאט, נכנעת לטיפה - "לא
רוצה לחיות בעולם כה קטן אמונה..."
וגופי נותר חלול, אין בו מאומה. אולי נותר שם איזה לב שפעם עוד
הרגיש, היום הוא רק מתכווץ.
נימי נפשי שפעם לא ידעו נפשם מרוב אהבה, כן, גם הם כבו ונותרה
בהם רק חשכה.
צינית? אולי. אבל מה כבר נותר לגוף ללא נשמה...?