גם עיר, מתנשמת כבדות,
כעוטת מוות, מרמזת מילים אחרונות.
חורזת פנינים במעטפת זכוכית,
שרה רקוויאם לקולות הרוח.
גם עיר לפעמים ברוגז ברוגז,
חורצת לשון במנעדי מלחמה.
היא התגלגלה לפנים על הדשא,
ינקה במדון את שעות הפנאי הגלויות,
ובהישמע קול הדמע בלילה,
מאז גם אוזני קירותיה כרויות.
ובכל נשימה הרחובות מתמלאים,
בטון שדומע קלות בפני נוף,
ובכל נשיפה כה כבדה מדרכה מסתחררת,
כבתנועת ערב רב, בה המולה עוד עומדת.
שמי השחור כסו את העיר כמיטת ניתוחים,
הבריאה נחה תמה, כצלוקת השחוק העגום
של חיינו.