פתחתי את העיניים וראיתי שאני עירום חוץ מסדין דק שכיסה את
רגלי השמאלית. שפשפתי את הראש בסדין שהריח משילוב מוזר של סבון
כביסה וסיגריות.
היא התעוררה, הפנתה את ראשה אליי וחייכה. לפני שהצלחתי להיזכר
אך קוראים לה היא התרוממה על המרפקים, ובלי להגיד כלום התחילה
לנשק אותי. בת כמה היא? שאלתי את עצמי. לאחר דקה או שתיים היא
כבר ירדה לי. מתחתי את ידיי לאחור והפנתי את מבטי שמאלה ולמטה.
על הרצפה, היו מונחים עדיין בקבוק וודקה וחבילה של קונדומים.
עצמתי את העינים ונתתי לראש שלי להתרוקן ממחשבות. אחרי כמה
דקות סימנתי לה שניה לפני כדי לא לגמור לה בפה ואז היא קמה,
הביאה מגבת, ניקתה קצת וחזרה לשכב לידי. היא העבירה את היד שלה
על החזה שלי, קדימה ואחורה קדימה ואחורה. היא הסתכלה לי
בעיניים ואמ ואז שוב נרדמה.

הסתכלתי על החדר.
ספרים.  אבא גוריו, 1984. ספר היסטוריה. דיסקים. איפה הילד,
ערן צור, אביב גפן. טלויזיה. וידיאו. מערכת סטריאו. שולחן
כתיבה ומחברות.
חבילה גמורה של סיגריות וילקוט בית ספר.
ומעל לדובי גדול וחום, תמונה שלה. היא נראתה בתמונה כמו היום
או אולי צעירה בשנה, לא יותר, עומדת בין איש עם שיער אפור
ואישה במשקפיים, לבושה ג'ינס וחולצת סיום של מחנה קיץ.  
הדלקתי סיגריה.  גלגלתי אותה ביד והמשכתי להסתכל בתמונה עד
שהבנתי שהנוף בתמונה הוא של פריז, ונזכרתי בטיול שעשיתי שם עם
המשפחה שלי כשהייתי בכיתה י'.
ואיך שכמעט נגמר לנו הדלק והסתובבנו בתוך פריז שעה מחפשים תחנה
בזמן שאמא שלי צורחת מהיסטריה על אבא שהיא "לא מבינה את הקטע
הזה של גברים עם הדלק... תמיד עד הטיפה האחרונה" ו "שעוד שניה
אנחנו נתקעים באמצע הכביש"... אבא התחיל לצרוח בחזרה ואנחנו
התכווצנו מאחורה. ואז נזכרתי שזה בעצם היה הטיול האחרון שלנו
ביחד.
אחותי הגדולה עזבה את הבית, לי התחילו בחינות בגרות ואחר כך
צבא. וזהו.

כיביתי את הסיגריה בכוס שמצאתי על הרצפה.
רציתי לקום וללכת אבל פתאום לא התחשק לי לחזור הביתה ולראות את
ההורים שלי נועצים בי מבטים בדרך לחדר שלי, לבוש בבגדים שאיתם
יצאתי אתמול.
פתאום הגעלתי את עצמי קצת והחלטתי להישאר.
יעל. זהו. יעל קורן.  או שכהן? כהן או קורן?
ואז גם אני שוב נרדמתי.