יותר מכל רצה אהרון פוטשניק שיאהבו אותו. נכון, כולם רוצים
שיאהבו אותם, אבל אותו, הכמיהה הזו לאהבה הובילה בדרך המלך
לאבדון. ובחזרה.

לאהרון פוטשניק הייתה משפחה שאוהבת אותו, ותפקיד נחשק שהעתיר
עליו כבוד וכיבודים לרוב. אך זה לא הספיק לו. ובמשרתו כמתרגם
הראשי של הוצאת הספרים הגדולה בישראל, אליה הגיע לאחר שנים של
עבודה מאומצת, מאוד התגאה. הוא אהב את עבודתו, ואת ההערכה
המקצועית לה זכה - אך היה זקוק ליותר. להרבה יותר. אהרון אהב
מאוד את אשתו, לה היה נשוי שנים רבות, מאז נפגשו כשהיו
סטודנטים. יחסיהם היו נעימים, והושתתו על אהבה ואמון. אהרון
אהב גם את הילדים, והתברך באהבת משפחתו. הוא היה בעל טוב, ואב
טוב, ובדרך כלל חשב על משפחתו כמאושרת, ועל עצמו כבר מזל. היה
אסיר תודה על כל מה שיש לו, אבל כל זה לא הספיק לו.  

ואהרון לא היה, חס וחלילה, אנוכי. או כפוי טובה. לא. הוא פשוט
נמס בפני כל גילוי של אהבה, או חיבה. ולאחרונה למד, שאפילו
בפני טיפת תשומת לב קשה לו לעמוד. וריחם על עצמו. בינו לבין
עצמו תלה זאת בילדותו השקופה, בה לא הצליח לרכוש את ענינו של
המין השני. וכמה שהוא ניסה.

זכר את עצמו כבר בגן החובה, כשכל חבריו הבנים עוד לא שמו לב
לבנות. התאהב אז במלכת הגן, פיה בהירת שיער שריחפה לה בין
הילדים ואף פעם לא נחתה לידו. ובבית הספר היסודי היה מאוהב
במשך שלש שנים במלכה אחרת, תכולת עיניים. תמיד נשא עיניו
למלכות הכתה. וכולם ידעו. וגם הוא ידע שאין לו סיכוי.
את חומת השקיפות הזו לא פרץ ולו פעם אחת, לא בעזרת הצטיינותו
בלימודים, וגם לא בזכות נפשו העדינה - שתי תכונות שלא הצליח
להבין איך כולן מחמיצות. וכך נפער בו בור ענק, שהתרחב וגדל,
והמתין להתמלא בהמון אהבה. ואהרון התרגל לאהוב מרחוק, ולקוות.
ולא ידע שנידון כל חייו לעמול  במילוי הבור, והבור איננו מלא.

כזה היה אהרון פוטשניק.

אפילו מאהבת הייתה לו. אהרון הכיר אותה בהוצאה, סופרת מתחילה
שזכתה לפרסם את רומן הביכורים שלה. היא פסעה בצעדים מהוססים
בין החדרים, עיניה הגדולות תרות אחר מושיע, ואהרון נראה לה אז
כטייקון ספרות. הוא נהנה מהעניין שהפגינה בו, ועשה כל מה שיכול
היה כדי להיקלע לחברתה, ולהרשים אותה. לקח אותה תחת חסותו,
ופתח לה דלתות. היא לא הייתה כל-כך מושכת, אמר לעצמו, בכלל לא,
אבל היא נזקקה לו, ובפני זאת אהרון לא יכול היה לעמוד. והוא
לגם את הערצתה, מרווה צמאונו העמוק, ולא ויתר על טיפה. עד מהרה
גלשו יחסיהם לרומן סוער, אליו נסחף מבלי יכולת לעצור. הקסם היה
גדול מדי, ולא נתנו ליבו לוותר עליו.

אבל בכל הזמן הזה, ניגן בו חוסר בטחונו, פורט על מיתריו
המתוחים, והוא ידע שזמנו קצוב. אהרון לא האמין שיצליח להחזיק
בה, וכבר ציפה למפלה. וכשזו אחרה להגיע, החל דמיונו לבדות
הצדקות לפחדיו. וכבר ראה אותה מתעשתת, ומבינה שהוא, אהרון, רק
מתרגם. שהוא לא באמת יוצר את הספרים הנהדרים האלה שגם שמו
מופיע בהם, והיא - סופרת אמיתית.

והפחד הזה הטריף אותו. כמה קרוב הוא להיות סופר, רק המגירה
ידעה. אומנם ניסה מספר פעמים לשלוח כתבי יד להוצאות ספרים,
בעלום שם כמובן. אפילו להוצאה שלו שלח - וכולם הוחזרו מן
הסיבות הרגילות. ושוב הרגיש דחוי, ושקוף, והיה משוכנע שעושים
לו עוול, ולא מבחינים בכשרונו. בהוצאה שלו אפילו בדק ומצא שכתב
היד לא נקרא ע"י העורך הראשי, אלא ע"י אחד מעוזריו. ואהרון
פחד. וכבר היה מיואש. והבור התחיל להתרוקן.

וכך התחיל אהרון להעשיר, כפי שכינה זאת בינו לבין עצמו, את
הטקסט שתרגם. בהתחלה חשש, ורק הוסיף מלה פה ושם, אך כשראה
שהשמיים אינם נופלים עליו, העז יותר. דווקא כאן אזר אומץ, דוחק
את הספק לקרן זווית, מהלך על הקצה. באחד הדיאלוגים אפילו שינה
את דבריו של הגיבור הראשי, סופר הרהוט בדיבורו, והפך אותו
לנחוש יותר, כפי שצריך להיות. הוא עבד מאוד קשה, עד השעות
הקטנות של הלילה, והקפיד לעשות את מלאכתו נאמנה. והוא נהנה.
מאוד רצה לשמור על הסגנון המקורי, ולרוב גם הצליח. והתגובות לא
אחרו לבוא.
הספר שתרגם הצליח מעל למשוער, והעיתונות הללה את עבודת התרגום
שלו. אפילו מבקרי הספרות העתירו עליו שבחים. אהרון נשם לרווחה,
משהבין כי מעשיו לא נחשפו, אבל ככל שגברה ההמולה סביבו, כך היה
לו קשה יותר לשמוח. ועוד יותר קשה לשתוק. מה הטעם בעבודתו,
התייסר, אם יצירתו המקורית לא תזכה להכרה? כל כך רצה שיידעו
שגם לו, לאהרון, יש חלק בעלילה. כל כך רצה לספר, לגלות, לא
להתפאר, חלילה, רק לשתף. רק קצת.

וכך עשה, לבסוף. לא התאפק, וסיפר לה, לסופרת המתחילה שלו, שכבר
לא הייתה מתחילה ולא כל-כך שלו. השביע אותה לא לגלות, ואז נפרץ
המחסום הזה, שיושב לו בגרון כבר הרבה זמן, וסיפר לה הכל. איך
היה בטוח שלא מקשיבים לו, ואיך מפלים לרעה סופרים מתחילים,
ואיך פגעו בו כל-כך.

ואז, סיפר לה בגאווה שחשב על דרך. דרך שרק תוסיף לסיפור,
ותעשיר אותו. וכך, כשמלותיו שוטפות אותה, פורקות את משא הסתר,
לא שם לב שהיא נסגרת. ונאטמת. כל-כך נדהמה לשמוע את כל מה
שסיפר, ודווקא ממנו, שייצג עבורה את עולם הספרות. כל-כך
התאכזבה, שלא יכלה לשאת זאת יותר, ויצאה מזועזעת מן החדר. אבל
היא לא סיפרה לאיש.

ואהרון המשיך, שבוי במלכודת שהוא עצמו הניח. אלא שעכשיו היה לו
קל יותר, כי ידע שהיא יודעת. עכשיו היא תקרא, ותשווה, ותיווכח
בעצמה כמה מיוחד הוא, וכמה מוסיפה יצירתו למקור. ואז תעריך
אותו. היא חייבת. ובטח תחזור אליו.

אבל הכרח הוא, הבין, שעבודתו תרשים אותה. אין הוא יכול להסתפק
עוד בזוטות שעד עכשיו הוסיף, בדחילו ורחימו. וכך התעלם
מהסיכון, לא חשב עליו כלל, ורק שיווה אותה לנגדו קוראת,
ונדהמת. התרכז במשימתו, נתן דרור לדמיונו, ופרח. ממש פרח.

גם הספר השני הצליח. מאוד. היה זה רומן של סופר אמריקאי צעיר
ובלתי ידוע, העוסק באמן מזדקן ובמאבקו ביצירתיותו הגוועת.
ואהרון עיטר אותו בתכונות אופי משלו. הוסיף לו חן, וכריזמה,
קישט את משפטיו בדימויים יצירתיים ששאל מכתבי היד שלו, ואפילו
טרח וסידר לו, בערוב ימיו, הצלחה מפתיעה לאוטוביוגרפיה שפרסם.
לא משהו רציני, רק תוספת צבע. ואווירה.

והקהל אהב, וקנה. ואהרון פרח, ורק חיכה לטלפון ממנה.

גדולה הייתה המבוכה, כשהתפוצצה הפרשה ברעש רב. ובעצם, לא ניתן
היה לצפות אחרת. קורא חרוץ טרח והתלונן, וכמו מגדל קלפים
שהתמוטט, קרס הסולם שעליו טיפס אהרון לתהילה. בור האהבה שלו,
שדמה כעולה על גדותיו, החליף את תוכנו באחת. בוז ובושה, צער
וחרטה גדשו אותו, ואהרון שקע במרה שחורה.

מנהלי ההוצאה לא הסכימו לסגור את העניין בשקט, כפי שביקש עורך
דינו. אהרון יושב בבית חודשים, ואת עונשו כבר קיבל, טען
ביבושת. שלא לדבר של שמו הטוב שנהרס, ועל אשתו שעזבה אותו, עם
ילדיו. והוא הרי איננו מעז להוציא את אפו מן הבית.

אך כל מאמציו לא הועילו, ואהרון נשלח לחצי שנה של תרומה
לקהילה.

וכך הגיע להדרכת נוער. במתנ"ס, בחוג לכתיבה יוצרת. נכון,
התבייש בהתחלה, אבל אז ראה שהם כלל לא מתרגשים ממה שעשה. להפך,
אפילו קצת מעריצים. הנוער של היום.
והתחיל ללמד אותם ממעמקי ליבו.

ואיך שהם אהבו אותו.