לפעמים אני מרגיש שלהתעסק בחיים שלי, ולא בחיי מישהו אחר זו
אנוכיות נוראית.
אני לדוגמא חי למופת, יש לי קורת גג, משרת בצבא, מנומס, נראה
טוב ומבחינה חברתית חי מצויין.
לפעמים אני מרגיש שזוהי חוצפה נוראית מצידי להתלונן על החיים
שלי, איזו חוצפה יש לי להתלונן כאשר יש לי הכל. כסף, מחשב,
אינטרנט, איך אני יכול להתלונן שברגעים אלו יש איזה ילד רחוב
ומסכן שמחפש בקור הזה משהו לאכול מאיזה פח זבל. ואני לא מדבר
על הארץ אלא בעולם, ישנם אנשים שבעוד שאתם קוראים את זה בשעה
הזו ממש, ישנים על קרטון בגשם.
ולא מתלוננים, לא מדברים עם אף אחד, יושבים מלוכלכים בגשם ורק
חושבים על לשרוד, ואנחנו מתלוננים על הגשם ועל הפקקים. חוצפה
של ממש לטעמי.

האם ישנם שאלות שאין עליהן תשובות?
זוהי שאלה מעניינת שמציקה לי גם. אלו הם הבעיות בחיי, אלו הן
הצרות. צרות ללא צרות.
מתלונן שכרגע האינטרנט נפל, כאילו שהאינטרנט הוא מובן מאליו.
מתלונן כי לא קנו לי את האוטו שרציתי או שאין לי מספיק כסף
למסיבה מסויימת.
אלו הם הבעיות בחיי.
צרות ללא צרות.
לפעמים אני מרגיש שלהתעסק בחיים שלי זו אנוכיות נוראית.
אנוכיות למטרה אינטרסנטית מטופשת של להראות לעולם שלי רע, שאני
בדיכאון שהחיים שלי קשים.
למה אנחנו תמיד רודפים את הקושי כאילו היה מתנה משמיים, אני
נהנה ליצור לי חרא בחיים כדי שאני אוכל להגיד החיים שלי הם חרא
וקשה.
ככה אני בורח מעצמי, רודף אחרי הזנב של עצמי.

לפעמים אני מרגיש שלהתעסק בחיי האחר ולא בחיים שלי זו אנוכיות
מוגזמת.
לחשוב כמה רע לאחרים, כמה חרא יש בעולם ולהזניח את הבעיות
האישיות שלנו זו האנכויות שלנו, ככה אנחנו בורחים מעצמנו, ככה
אנחנו בעצם חושבים רק על עצמנו, בטענה שאנחנו עוזרים לכולם חוץ
מלאיתנו.
זו טענה מטומטמת, לכן התאבדות היא מעשה אנוכי, לכן בריחה בכלל
היא אנוכית כי יש אחרים בחיינו.
לפעמים אני מרגיש שלהתעסק בחיי האחרים ולא בשלי זו אנוכיות
נוראית.
להסתכל על אדם שגר ברחוב ולרחם עליו. לעזור לו לתרום לחברה ולא
לעזור לעצמנו, לא לטפל במה שקורה בבית, באח החריג שיש לנו,
בכסף שאנחנו חייבים שאם לא נחזיר יקחו הכל, אנחנו תורמים
לאחרים בטענה שאנחנו לא עוזרים לעצמנו, אנחנו לא עוזרים לעצמנו
בטענה שאנו תורמים לאחרים.
רודפים אחרי הזנב שלנו בטענה שהחיים הם חרא אחד גדול מלא
בבעיות ,רצח, דם, כאב, פגיעה והרבה מאד שכבות ומנגנונים של
התגוננות.
"להסגר ולא לספר" זוהי דרך השיגרה שלנו, לתת לאנשים לראות מה
שאנחנו רוצים שיראו לא להיות אמיתיים, לחרטט, לערבב, לטפל.
זה הכל ככה אנחנו חיים במציאות שבה אם אעבור ליד מישהו ואגיד
לו בוקר טוב יסתכל עליי כאילו אני מטורף. בארץ שאם תלך עם 100
שקלים חדשים ותציע אותם למישהו הוא יחשוב שאתה מוכר סמים.

לפעמים אני חושב שלהתעסק בחיים שלנו תוך כדי חשיבה על אחרים
היא אנוכיות נוראית.
איך אנחנו מסוגלים לחשוב על אחרים ולטפל בעצמנו, אין אפשרות,
אנחנו פועלים תוך אינטרסים אישיים בלבד, אפילו שאנו עוזרים
למישהו אנחנו חוטאים בחטא של האנוכיות.
לא אפשרי ולא מוסרי, אנו מנסים ונכשלים בטענה שניסינו ונכשלנו,
כאשר המשחק כבר מכור, אין דרך לנצח מעגל.

לפעמים אני חושב שלהתעסק בחיי שלי ולא בשל אחרים זו אנוכיות
נוראית.
באמת לפעמים

רק לפעמים