זה האגו שלי? או שמא הפחד מדיחוי? לא,
זו הצביעות. זו הצביעות שמפחידה אותי.
לעולם לא אדע מה מתרחש בראשם של אלה שאני מכבדת ואוהבת.
כבר למדתי לקרוא את שפת הגוף, את טון הדיבור, המבט בעיניים,
שאף פעם לא מטעה.
וכשאני נפגעת? ממה? משפת הגוף? המבט בעיניים?
איך אדע אם הייתה כוונה שמאחורי המעשה הלא מודע של העומד
מולי.
וכשארצה תמיכה, עזרה,  או פשוט מישהו שיקשיב, איך אדע שחפץ הוא
בכך, בלב שלם.
זו הצביעות שמפחידה אותי.
הפחד ממבט שקרי בעיניים,
פחד מחיבה שקרית,
פחד מנקמנות על "נקמנות" שלי עצמי.
מחוסר הבנה, ומכאן, האם זה האגו שלי? שלעצמו הוא משקר, שהוא לא
נפגע.
האם לדחוק ולהדחיק את הדיחוי, או להתכחש לאגו ולהגיד את האמת
בפנים?