נראה לי שנכבה לנו המנוע.

פעם הייתי כל הזמן במכוניות. היינו טסים על הכביש המהיר, טסים
טסים. הנוף היה מתחלף בחוץ מירוק לחום, ושוב לירוק. ובתוך
האוטו היה חמים ובטוח. לעולם לא ידעתי לאן אגיע, אבל ידעתי עם
מי אהיה שם. וזה מה שהיה חשוב. מכוניות היו חולפות אחת ליד
השנייה. הדמויות במכונית שכנה היו מטשטשות מהוושט... הזה של
מהירות, של זרימה על כביש פתוח.

כבר כמה שנים שאני על קורקינט. לא יודעת. כנראה שזה מה שמתאים
לי עכשיו. פשוט קורקינט. מרגישים את השרירים ברגליים עובדים.
רגל אחת אופקית מעל האדמה והשנייה דוחפת דוחפת כל הזמן קדימה.
מנסה להגיע למקום אחר. אבל, מה לעשות, היא חייבת לסחוב אתה את
שאר הגוף. רגל אחת לוקחת על עצמה את כל המאמץ.

אני לא יודעת למה, אבל אנשים במכונית תמיד חושבים שמי שנוסע על
קורקינט בטח צריך עזרה. שלא טוב לו על הקורקינט. כמעט תמיד הם
עוצרים ושואלים ומציעים. אם אין להם מקום, הם מציעים לצרף אותי
למכונית של חבר אחר, עם מכונית ממש ממש נוחה. אני לא תמיד רוצה
לעזוב את הקורקינט שלי, אבל לפעמים אני מתפתה להישען אחורה
ולמתוח את השרירים. ולרוב אני מגלה שבמכונית יש ריח ממש מסריח
של סיגריות או שהקליפס של החגורה נכנס לי בגב. זה לא מה שאני
שרוצה. אולי אני מפונקת, אבל אם זה לא מה שאני רוצה, אז כבר
עדיף קורקינט.

היום אנחנו ביחד במכונית הזו. היא קטנה, כתומה, יש לה סטיקר
מאחורה של "העם עם הגולן" שלא הצלחנו בשום אופן לקלף. יש לה
הילוכים. לוקח זמן לחזור ולעשות דברים שלא עשית מזמן, אבל כבר
התרגלתי. בהתחלה פטפטנו קצת. אחר-כך עברנו לשמוע רדיו. בשעה
האחרונה אני סופרת שקדיות מהחלון, ואתה מתופף עם האצבעות על
ההגה בקצב המנגינה.

ועכשיו, על הכביש היפה הזה, המנוע שלנו פשוט נכבה. לא בבת אחת.
הוא כבר כמה קילומטרים משמיע רעשים מוזרים, ונרגע. והרגע,
בדיוק בסוף העיקול, הוא נכבה.

כל אחד מאתנו פותח דלת ויוצא. אני מתמתחת. אני מאד אוהבת
להתמתח בשמש. אתה מציץ לרגע מתחת לאוטו, בקושי מתכופף. הרי
שנינו יודעים שלא שם נמצא את הגאולה. אני רואה תחנת אוטובוס
באופק ומתחילה להתקדם לעברה. אתה מרים את היד כדי לתפוס
טרמפים.

פרידה על כביש מספר אחד.