בפעם הראשונה שחשבתי על זה, היה חורף. אני זוכר כי היה קר
ולפני שיצאתי רבתי עם אמא שלי כי היא רצתה שאני אלבש סוודר.
אמרתי לה שהיא יכולה לשכוח מזה ושאני כבר לא בן 5 שהיא יכולה
להלביש אותי בסוודרים אדומים ולשלוח אותי לגן כאילו שאני איזה
ניסוי חברתי שלה שבו היא מנסה לבדוק כמה קל לסבך לילד קטן את
הזהות המינית שלו. אמרתי לה שבצבא בחיים אני לא אלבש סוודר
ושאני אתקשר אליה מלבנון רק כדי להגיד לה שאני מת מקור, יורד
שלג ואני לובש רק גופיה למרות שהסוודר מונח לידי ואני משתמש בו
בתור כיסוי לנשק. היא צעקה איזה צבא יקבל אותך בכלל אתה תהייה
פקיד בחיל הים בדיוק כמו אבא שלך ואת הסוף לא שמעתי כי כבר
הייתי בחדר מדרגות. ישבתי על ספסל כשחשבתי על זה בפעם הראשונה.
בהתחלה לא סיפרתי על זה לאף אחד ואחרי כמה שבועות גילתי לדנה
שבכלל לא הבינה על מה אני מדבר. היא הסתכלה עלי וחייכה, אמרה
שהיא רגילה לדברים כאלו ממני ושזה יעבור כמו בפעמים הקודמות
ואז שאלה אותי אם מתחשק לי להתמסטל. בפעם השניה שסיפרתי למישהו
זה היה לחבר הכי טוב שלי מורן. הוא אמר שזה נחמד אבל לא נראה
לו שזה מקורי שלי אלא יותר וריאציה על משהו של מישהו אחר.
אמרתי לו שזה נכון לגבי כל דבר ואם הוא מסתכל על הדברים ככה אז
כדי שהוא יפסיק לשכב עם חברה שלו כי גם זה וריאציה על רעיון של
מישהו אחר אבל הוא לא ראה את הקשר. הוא רק אמר שהוא יספר על זה
לחברה שלו ונראה מה היא תגיד. למחרת כבר כולם ידעו ובאו אלי
הביתה כדי לבדוק שהכל בסדר איתי. אמא הכינה תה לכולם וניסתה
להיות נחמדה אבל זה רק הרגיז אותי. בנתיים הסברתי לכולם שאני
לא רק חושב על זה אלא גם מרגיש ככה וזה רק הפחיד אותם יותר. הם
ביקשו ממני להפסיק כי זה לא בריא לחשוב מחשבות כאלו אבל אמרתי
להם לזה לא משהו שיש לי שליטה עליו ושזה לא כמו ברז שאפשר
לפתוח ולסגור. אתה חושב יותר מידי, זאת הבעיה. זה המשפט הכי
מרגיז. הוא מראה כמה הם לא מבינים. בסוף רק מורן וחברה שלו
נשארו אצלי ועזרו עם הכוסות של התה.
למחרת לקחו אותי ללשכת גיוס. דיברתי שם עם איש מהצבא וסיפרתי
לו על מה חשבתי.
הוא הינהן, רשם משהו על פתק קטן וביקש ממני להמתין בחוץ.

עכשיו אני כאן.
נותנים לי כדורים אבל זה לא ממש עוזר. אני מנסה להסביר להם, זה
לא ככה שאפשר להפסיק את זה מתי שרוצים, שזה לא כמו ברז. הם
אמרו לי פעם שזה כמו בשיר של אביב גפן ואמרתי להם שהם ממש
מטומטמים כי אין קשר בכלל אבל הם רק עשו עם הראש כאילו שהם
מבינים ואז יצאו מהחדר וחזרו למחרת. בהתחלה הם חזרו כל יום.
עכשיו רק פעם בשבוע.
אבל הם לא מבינים.
אף אחד לא מבין.
והאמת? מזל שהם לא מבינים.