רעד עמום חלף בעצי המחט שביער. עלים רשרשו, אנקות חרישיות
נשמעו. לרגע לא נשמע דבר פרט לקול צניחת השלג מהענפים
הנוקשים.
ואז, בקול טפיחה עצום, נבקעו המים. האגם, שהיה קודם לכן חלק
כראי, נבקע, דגים נסו בצווחות מרעישות, ציפורים התעופפו
בבעתה.
המים הכחולים זלגו במהירות מעל גב המפלצת, כאילו פחדו להישאר
יותר מן הנחוץ על קשקשיה הירקרקים זרחניים.
שמש חיוורת שוותה ליצור המכוער הזה מראה מבהיל עוד יותר,
גרוטסקי. הטבע כולו דמם בפחד וחיכה לבאות.
המפלצת הרימה את ראשה העצום ונעצה את עיניה בשמיים הכחולים
החפים מכל זכר לענן. היא נעצה בהם את עיניה הגדולות המבריקות
והורידה את ראשה במהירות, כאילו התחרטה על תנועתה.
היה נדמה כאילו הכל קפא כלפתע, דמעה זכה ומבריקה התגלגלה חרש
מעינה של המפלצת, בהשאירה שובל מנצנץ על לחיה הירוקה.
הדמעה התקרבה באיטיות אל האדמה החומה - לבנה, נופלת בלא
מעצורים, מתקרבת עוד ועוד, עוד ועוד, עד ש...
בתנועה מהירה, שלא תאמה את מראה המגושם, התכופפה המפלצת ואספה
את הדמעה מן האוויר הריק, חפנה אותה בידה לפני שהתאדתה באוויר.
כל כך הרבה היא ראתה, היא הייתה עוד מההתחלה, מתחילת הזמנים.
ראתה איך הקופים השעירים הופכים בלאט לחלקים ובעלי בינה, איך
הם הורסים את העצים האדירים, משחקים בנהרות האימתניים כרצונם,
הופכים יום ללילה ולילה ליום בעשן ואש. היא ראתה הכל, היא כאבה
הכל. חילופי העונות כבר כמעט ולא הורגשו, הטבע כמעט ונעלם,
העבר כוסה מעטה אפלה ואיש לא שב לראותו.
האדמה זועקת ואין לה מענה, פצעים פצעים עשו בה, והדם שותת באין
מפריע. תמרות עשן עולות מהפצעים החרוכים, ששפתיהם זועקות
באלם.
המפלצת גררה עצמה הלאה, בהליכתה המתנדנדת, היא כבר לא הייתה
שייכת לכאן, היא ידעה. העידן שלה תם ונשלם, היא יכלה לשמוע את
קולות אחיה קוראים לה לבוא, לעזוב את העולם, להניח לעבר. עתה
היא באה. אבל עוד יש תקווה, יש עוד מה לשנות, היא זכרה.
המפלצת האחרונה הסבה את פניה שנית אל השמיים המאירים, אל השמש
הזורחת, אל הציפורים המצייצות, וכאילו נתגשמה איזו תפילת עולם
שייחלה לה כל כך, היא חייכה פתאום חיוך קורן, שהאיר את דמותה
הכה נוראה, ידיה רעדו חרישית לרגע, ואז נפלה חזרה לאגם, נפלה
כדי לא לחזור.