פרק מתוך הרומן המתהווה "מהלך סרק", אבל אני חושב שהוא עומד
בפני עצמו.

רובי

יוני עכשיו, והקיץ הגיע סוף סוף לירושלים. השמש והחום נראים
מבטיחים אחרי כמה חודשים של קור, רוח, ורטיבות. אנשים מחלצים
עצמות, רצים על האנרגיה שהלכה ונאגרה מלפני פסח. הלילות נעימים
כל כך, ומהחלונות הפתוחים מתחילים לנחות החרקים. החדר הקריר
הופך בין רגע לזירת קרב עד המוות בין אדם לזבוב. האדם מתוסכל,
הערב היורד הפך את החלון ממאוורר חלומי לתיבת שרצים, תחנה
מרכזית ואחרונה לאלה שנמשכו אל האור ותעו בדרכם.

הזבוב סובב סביב המנורה, האדם מתעצבן ושולח את אגרופיו באוויר.
הוא קופץ כמו קוף פסיכופת בניסיון לרצוח את החרק בידיו
החשופות. יש לציין שאדם מסוים זה שונא חרקים באופן מיוחד,
אידיאולוגי כמעט. הוא אף רואה בעכבישים בני ברית, ומקפיד שלא
לטבוח בהם שלא לצורך. הזבוב נוחת על דלת הארון הפתוחה, מטר
וחצי מעל ערמת הבגדים המוטלת על הרצפה כגופה נפוחה.

האדם תופס עיתון ישן, ומגלגל אותו לכדי נבוט מגושם. הוא מתגנב
באיטיות אל הטרף, צמרמורת אוחזת בעורפו וגולשת אל גבו בקלילות
מחליאה. מוחו כיסה את שכבת האימה הילדותית, המורשת, בטלאים של
סאדיזם ציני, והאדם מתענג על המחשבה שבניגוד ליונקים וציפורים,
אין כל חוק המגן על חרקים מפני התעללות קשה והשמדה המונית.
אילו היה מרים מרצפת הכביש מוט ברזל והולם בראשה של יונה עוברת
אורח בוודאי היה זוכה לגינוי, ואולי אף למאסר או לאשפוז, ואילו
במקרה הנוכחי הפגנה של ברוטאליות רגעית תאפשר לו לשחרר קיטור
מבלי שיוענש באופן כלשהו. ככל הנראה מדובר באדם אשר מוחזק על
ידי השקפות מוזרות יחסית לכלל האוכלוסייה, אך אין כל דרך
להוכיח זאת לפי שעה.

האדם מחליט לפעול ושואף אויר באותו רגע בדיוק. שבריר שנייה
לפני שהוא נושף הוא הולם בזבוב במהירות גדולה ובהחלטיות רבה
מכפי שציפה. כתם דמוי פרפר מאיים לחשוף את הפאניקה החבויה,
להפעיל את הצמרמורות מחרישות האוזניים. האדם לוקח שאיפה נוספת
ומתחיל לחפש את הגופה בערמת הבגדים. רגע לפני שהוא מתייאש הוא
קולט את אויבו המושפל שוכב על שקית ניילון, רגליו באוויר. האדם
מגחך בהנאה. השקית הצילה אותו מהצורך לגעת בגופתו של הזבוב
השמן, והוא מרים אותה בשתי ידיו. רגליו של הזבוב נעות, והאדם
חושש שמכתו היממה את הזבוב באופן זמני בלבד.

הוא מניח את השקית על הרצפה ומקפל אותה מעל הגופה הנאבקת. הוא
רוקע על השקית בחוזקה, אך הנעל שעל רגלו מלאה חריצים, והוא
נאלץ לעשות זאת מספר פעמים נוספות לפני שהוא מחליט לסיים את
העניין. האדם אוחז בשקית ומלפף אותה במהירות סביב גופת החרק
הטרייה, מנסה לחקות את זריזותם ומיומנותם של בני בריתו.
הניילון הופך במוחו לקורים טוויים מראש, מלכודת מתוחכמת שטמן
לשקץ הפולש. הוא ממתין מספר שניות, מניח לחייתיות לשקוע
במקומה, וחוזר אל הערב הנעים והקריר. חרק נוסף נכנס אל החדר.
האדם מגיף את החלון, מותיר רק חריץ קטן לנשימה, ופונה לטפל
בפולש החדש, שאת טיבו טרם זיהה. הוא עדיין מרוצה שהקיץ הגיע
סוף סוף לירושלים, אך תוהה כמה זמן יעבור לפני שיחל לראות
בסתיו את גואלו.